דושי לייטרסדורף: "אני דור שלישי לנשים עם תעוזה, שפשוט עשו מה שבא להן"

את דושי לייטרסדורף אני פוגשת בקונדיטוריה של מסעדת דלאל שבבעלותה, בלב שכונת נווה צדק. לייטרסדורף, בת לאחת המשפחות המוכרות והמיוחסות בישראל, היא גם דמות אהובה בשכונה. בדרך לשולחן שלנו היא נעצרת לשוחח עם עוברות ושבות, מחליפה חיוכים ומקבלת מחמאות על הלבוש שלה. ולא בכדי. אף שהיא לבושה בסך הכל בג׳ינס ובחולצה מכופתרת רכה, יש בה סטייל טבעי ולא מתאמץ, כזה שקשה ללמד, ואולי במקרה שלה גם עובר בתורשה: דושי, אשת עסקים ויזמית הנשואה לשחקן אנחל בונני, היא נכדתה של פיני לייטרסדורף, מחלוצות האופנה הישראלית ומי שעיצבה את השפה המקורית של בית האופנה המיתולוגי משכית.

>> בלי להעליב את שאר הצבעים: החורף הזה אנחנו לובשות אדום

אני רואה שכבר הספיקו להחמיא לך על הלבוש. את אוהבת אופנה?
״אני לא משקיעה בזה יותר מדי מחשבה. אולי קצת ניחנתי בחוש טוב, אבל היום כבר אין לי סבלנות להסתובב בחנויות. כל מה שאני לא יכולה להזמין אונליין מהספה בשש בבוקר, כנראה לא יהיה לי״.

גם אם דושי עצמה לא מקדישה מחשבה רבה לבגדים, אופנה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי שלה. בשבוע שעבר, לציון 120 שנה להולדתה של סבתה פיני, הוקדשה למעצבת תצוגת מחווה במסגרת שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026, ביוזמתו ובהפקתו של מוטי רייף. אלא שמאחורי השם הגדול, עבור דושי הסתתרה קודם כל סבתא. “פיני נפטרה כשהייתי קצת לפני גיל 12, אז כל מה שאני זוכרת ממנה זה בעצם פיני כסבתא. הייתי קטנה מדי בשביל להבין את חייה המקצועיים כאופנאית. מבחינתי היא קודם כל סבתא שלי”.

ואיזו סבתא היא הייתה?
״הכי מדהימה שיש. מעל ולפני הכל היא הייתה אמנית. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי ממנה הוא סבתא פיני אוספת צדפים בים והופכת אותם לכפתורים. היא אמנם נולדה בהונגריה, אבל הנופים והחומרים המקומיים של ארץ ישראל היו מקור ההשראה שלה. היא השתמשה במה שמצאה בטבע כדי ליצור אופנה, וזה היה מאוד חדשני באותה תקופה. מבחינתי, זו לגמרי סבתא שלי״.

"אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי הוא של סבתא פיני אוספת צדפים בים והופכת אותם לכפתורים. היא אמנם נולדה בהונגריה, אבל הנופים והחומרים של ארץ ישראל היו מקור ההשראה שלה. היא ידעה להפוך את מה שמצאה בטבע לאופנה"

 

אצל פיני, היצירה לא התחילה ונגמרה בסטודיו. ״היא הייתה יוצאת להליכות וחוזרת עם פרחים, זרדים ועלים. אני גם זוכרת אותה לוקחת גליל בד, פורשת אותו על הרצפה ופשוט גוזרת מהראש, בלי גזרה ובלי כלום, כאילו נכנסת לטראנס ויוצרת משהו. זה היה קסום״.

לצד האמנית פורצת הדרך, דושי זוכרת גם סבתא שובבה, שלא ממש האמינה בחוקים. ״היא הייתה סבתא מאוד לא מחנכת, זה לא היה הז׳אנר שלה. בלילות, בלי שאף אחד ידע, היא הייתה מכינה לי פלצ׳ינטה, מעין בלינצ׳ס הונגרי עם סוכר, והייתה כל כך מרוצה מעצמה. היא הייתה כמו ילדה קטנה. אי אפשר היה להכניס אותה למסגרת, היא פשוט עשתה מה שבא לה״. אותה רוח חופשית ניכרה גם בעיצובים של פיני, שעשרות שנים אחרי שנוצרו חזרו אל המסלול והוכיחו שלפעמים אופנה שהקדימה את זמנה לא באמת מתיישנת.

החיים הסודיים של הבגדים

מי שאחראי להחזרת יצירותיה של פיני אל אור הזרקורים הוא מוטי רייף, שבחר יחד עם ויוי בלאיש, ששימש כארט דיירקטור של התצוגה, והצוות האמנותי שמלווה אותו בהכנת שבוע האופנה את הדגמים מתוך האוסף המשפחתי שנשמר בבית אמה של דושי, רינה, בסביון. “אני חייבת לתת למוטי את כל הקרדיט, עם שלושה סימני קריאה”, מדגישה דושי. “זה היה הרעיון שלו, החזון שלו, והוא עשה הכל. הוא הגיע לבית של אימא שלי עם הצוות האמנותי ובחר את הפריטים שיוצגו. אני חושבת שיש משהו מאוד נכון בזה שהוא מוביל את התצוגה מהפרספקטיבה שלו”.

בחמישי (12.11), בערב האחרון של שבוע האופנה, התכנסו במתחם קרמניצקי 7 נשות עסקים, יזמיות ונשים מובילות מעולמות הכלכלה והעשייה הציבורית, הפועלות לקידום שוויון מגדרי ולשילוב נשים בעמדות מפתח. כולן הגיעו לחלוק כבוד לאישה שהקדימה את זמנה, ולראות מקרוב את יצירותיה המקוריות של פיני לייטרסדורף. במסגרת הערב הוענק אות הוקרה על שם פיני לייטרסדורף לעדי אלטשולר, כלת פרס ישראל ומייסדת "כנפיים של קרמבו" ו"זיכרון בסלון", וכן הוענקה על ידי אילן ב'זה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ודושי עצמה מלגת לימודים לניצן קניג יאיר, שתוענק מעתה מדי שנה על שמה של פיני.

לצלילי שירה החדש של קרולינה, ״ישראל אחת״, שהושמע לראשונה, צעדו על המסלול כמה מהדוגמניות הגדולות של ישראל, בהן שירלי בוגנים, יעל רייך וגלית גוטמן, שסגרה את התצוגה. הן הציגו את בגדיה המקוריים של פיני, שנוצרו לפני עשרות שנים ונראו רלוונטיים מתמיד. ההשראה מנופי הארץ ניכרה בהדפסים, ברקמות ובעבודות היד העשירות בפרטים. בגדים נשיים, צבעוניים ומשוחררים, שמספרים את סיפורה של אישה שהכירה את העולם, אבל מצאה את ההשראה שלה דווקא כאן. אחת התצוגות היפות של השבוע, והוכחה שטעם טוב באמת עומד במבחן הזמן.

מאחורי לא מעט מהדגמים מסתתרים סיפורים משפחתיים, ואחד המרגשים שבהם הוא סיפורה של שמלת הכלה של דושי, שנוצרה בכלל עשרות שנים לפני חתונתה. “פיני יצרה את השמלה במקור עבור אימא שלי, לכבוד פתיחת מלון שסבא שלי בנה, עוד לפני שנולדתי. כל החלק העליון שלה עשוי מקצוות של טליתות העשויות מחוטי כסף אמיתיים, בעבודת יד. יש בזה את כל מה שאפיין את היצירה שלה: המקומיות, המסורת והיכולת לקחת חומר לא שגרתי ולהפוך אותו לשמלת קוטור”.

עשרות שנים לאחר מכן, החליטה דושי ללבוש את השמלה בעצמה ביום חתונתה עם אנחל בונני, ולהפתיע את האורחים כשצעדה איתה לעבר החופה. אלא שהדרך לשם דרשה לא מעט עבודה. “אימא שלי הייתה היחידה שידעה. לקחנו את השמלה לתופרת מומחית, שעבדה עליה בעדינות במשך המון זמן כדי להתאים אותה למידותיי מבלי לפגוע בה. זה היה תהליך של המון מדידות ותיקונים, בכל פעם עוד שלב קטן, כדי לשמור עליה בדיוק כמו שהיא”.

"בתקופה שאני זוכרת אותה, היא לבשה בובו, שמלה אפריקאית מסורתית רחבה ופשוטה, ושילבה תכשיטים מחומרים לא שגרתיים, כמו צדפים וזכוכיות שנשטפו בים. היא הייתה מאוד לא ראוותנית, גם בלבוש וגם באישיות. בלי רעש וצלצולים"

 

סיפור אהבה נוסף שמסתתר בין הבגדים הוא זה של פיני ובן זוגה השני, הצייר יוחנן סימון, מהאמנים הבולטים בישראל ומחברי קבוצת ״אופקים חדשים״. השניים, שחלקו אהבה לאמנות וליצירה, אף נסעו יחד לברזיל, שם הוא צייר והיא עיצבה. החיבור ביניהם הוליד גם יצירות משותפות, ובהן שמלות צבעוניות שעיצבה פיני בהשראת ציורי השמן של סימון.

“זה בעיניי דבר די נדיר, שבעצם יש לנו גם את הציורים המקוריים וגם את השמלות שנוצרו בהשראתם”, מספרת דושי. “הדואט הזה כל כך עוצמתי, כי הוא מפגיש בין שני סוגים של אמנות, ציור ועיצוב, אבל גם בין שני אנשים שאוהבים זה את זה. האהבה שלהם מתורגמת ליצירה, וזה באמת קסום”.

אבל השפעתה של פיני לא הסתכמה בבגדים שיצרה. לאורך השנים היא גם לימדה והכשירה דור צעיר של מעצבים, ובהם אחד השמות הגדולים שיצאו מהאופנה הישראלית, אלבר אלבז המנוח, המנהל האמנותי המיתולוגי של בית האופנה לנוון. במהלך התצוגה הוקרן סרט ארכיון מרגש שבו סיפר אלבז על פיני, ועל מקומה בחייו. את סיפור השפעתה עליו זכתה דושי לשמוע גם ממנו באופן אישי.

“באחד הביקורים שלו בארץ נפגשנו במקרה במופע של בת שבע במרכז סוזן דלל. כשהכירו בינינו הוא מיד קם וחיבק אותי ואמר, ‘את הנכדה של פיני לייטרסדורף!’ ואז סיפר לי איך היא שינתה את חייו, לא פחות ולא יותר. הוא סיפר שכשהיה סטודנט בשנקר, הוא נהג להתלבש בצורה מאוד צבעונית, עם צעיפים, כובעים והמון אקססוריז. הוא אמר לי, ‘רציתי שיראו אותי’. יום אחד פיני ביקשה ממנו להישאר אחרי השיעור ואמרה לו שכדי להיות מעצב טוב, הוא צריך להיות הרקע ולא הפרונט. מאז, הוא סיפר לי, הוא התחיל ללבוש שחור ולבן. היא שינתה לו את כל החשיבה, להבין שהבגד, היצירה ומי שלובש אותם צריכים להיות במרכז, ולא המעצב עצמו”.

ופיני עצמה נהגה להתלבש כך?
“מאוד. רוב חייה, ובטח בתקופה שאני זוכרת אותה, היא לבשה בובו, מין בגד מסורתי אפריקאי, שמלה רחבה ופשוטה בצורת מלבן. היא הייתה משלבת תכשיטים מחומרים לא שגרתיים, צדפים וזכוכיות שנשטפו בים. היא הייתה מאוד לא ראוותנית, גם בלבוש וגם באישיות. בלי רעש וצלצולים”.

חלק גדול מהאוסף של פיני נשמר עד היום בבית המשפחה בסביון, שבו גדלה דושי ואמה עדיין מתגוררת. הבגדים מאוחסנים בתנאים מיוחדים, אבל גם השימור הקפדני לא תמיד מצליח לעצור את פגעי הזמן. “יש בדים, כמו משי פראי, שפשוט מתחילים להתפורר עם השנים, לא משנה כמה טוב שומרים עליהם. אז צריך לעשות תיקונים קטנים ועדינים מאוד, וזו עבודה בלתי פוסקת”.

זו גם לא הפעם הראשונה שדושי מוציאה את האוצרות המשפחתיים לאור. בעבר הקדישה לפיני תערוכה במסגרת חגיגות יום ההולדת של דלאל, שהפכה עבורה להזדמנות להכיר מחדש את סבתה. “הגיעו נשים מכל הארץ, ואפילו כעסו עלינו שהתערוכה נמשכה רק שבוע. זה היה מאוד מרגש. נשים ניגשו אליי וסיפרו לי שעבדו עם סבתא שלי, שהיו תופרות שלה או שכנות שלה. פתאום זכיתי לשמוע סיפורים ולהכיר צדדים שלא הכרתי כילדה"

מה את חושבת שפיני הייתה אומרת על התצוגה שהוקדשה לה?
“היא הייתה אדם מאוד צנוע. אם אני צריכה לנחש, זה כנראה היה מביך אותה. היא לא הייתה מאלה שרוצים לעמוד במרכז הבמה”.

אז למה בכל זאת חשוב לך שהמורשת שלה תקבל במה כזאת?
“כי זה חשוב. יש אנשים שלא יודעים מי זאת פיני, ומוטי צודק, זה חמור. היא נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, הרבה מעבר לזה שהיא סבתא שלי”.

פמיניזם על הדרך

נדמה שהמורשת של פיני לא נשמרה רק בארונות המשפחה, אלא גם באופי של הנשים שגדלו לצדה. דושי, שמנהלת כיום חמישה עסקים ומעסיקה כ-160 עובדות ועובדים, מזהה לא מעט קווי דמיון בינה לבין סבתה. “אני תמיד אומרת שאני דור שלישי לנשים עם הרבה תעוזה, נשים שעשו דברים אחרת, ומעל הכל אף פעם לא הצהירו שהן עושות דברים אחרת. הן פשוט עשו”.

פיני עצמה הייתה אישה משוחררת, בוהמיינית ואוונגרדית, שחיה לפי החוקים של עצמה בתקופה שבה נשים נדרשו לא פעם להתיישר לפי ציפיות החברה. גם המילה פמיניסטית, מתברר, לא ממש הייתה חלק מהלקסיקון שלה.

אפשר להגיד שפיני הייתה פמיניסטית, גם בלי להגדיר את עצמה ככזאת?
“אני לא אוהבת את ההבחנה הזאת. אני חושבת שהגדרות לפעמים דווקא מצמצמות אותנו. למה צריך כותרות? אני גדלתי על התפיסה הזאת, של נשים חזקות שלא צריכות להניף דגלים. פשוט תהיי מי שאת ותעשי מה שאת רוצה. אני שמחה שאני שייכת לקבוצה הזאת שנקראת נשים”.

את תפיסת החופש הזאת פיני הביאה גם אל הבגדים שעיצבה. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא מעיל המדבר האייקוני שיצרה עבור משכית, שהציע אלטרנטיבה משוחררת לאופנה הנוקשה של תקופתו. “היה במעיל המדבר משהו מאוד משחרר עבור נשים. לא משנה מה לבשת מתחת, היית יכולה פשוט לזרוק אותו על עצמך ולהיראות אלגנטית. בתקופה שבה האופנה הייתה הרבה פחות נוחה, עם מחוכים ובגדים צמודים, זה היה דבר משמעותי”.

ואיך את חושבת שפיני הייתה מתייחסת לשיח הנוכחי על אידיאל היופי ולניסיון להציג מגוון רחב יותר של נשים על המסלול?
“אני חושבת שפיני בעיקר אהבה בני אדם, ומבחינתה אידיאל היופי היה רב־שכבתי ורב־גוני. הדבר האחרון שהיא הייתה חושבת הוא שכדי ללבוש אופנה חייבים להיות רזים. זה פשוט היה אידיאל היופי בתקופה שבה היא עיצבה”.

ומה היית רוצה שנשים צעירות, שאולי פוגשות את היצירה שלה לראשונה, ייקחו ממנה?
“להעז”.