קרקס של קולות

בשבועות האחרונים קשה לי לצפות עד הסוף בפרקים של The Voice. אני פשוט לא יכולה לסבול את שלב הדו קרב. משהו באיטליזיות הזו של לקחת זמרים טובים, לקבל אותם לתכנית ריאליטי שירה ובאותה מהירות להעיף אותם קיבינימאט, הופך את התכנית למקוממת וקשה לצפייה.

אני מבינה שסף הריגוש שלנו בריאליטי עלה. שבעונה הבאה של המרוץ למיליון כבר לא נסתפק בבר ואינה הולכות על חבל – הן יצטרכו גם לזנק, אם אפשר בלי בגדים, ולדקלם את "מגש הכסף" תוך כדי הליכה בגבהים. אבל אם בריאליטי כמו המרוץ למיליון התושייה שווה יותר מכישרון, ב-The Voice משחקים בחייהם של זמרים צעירים בשביל רייטינג, וזה בלתי נסבל בעיניי.

קשה באימונים

מהפרק הראשון של The Voice, נשביתי בקסמי הפורמט: יש משהו משלהב חושים ומרגש בלראות את אביב גפן לוחץ על הכפתור האדום בחצי זינוק, או בפנים הקבועים והמופתעים של שרית כשהיא מגלה קול או סלסול שערב לחיכה. אהבתי גם את פאפא שלומי ואת אסירות התודה של רמי כשמועמד מחליט לבחור בו כמנטור.

במשך שבועות ארוכים כל מנטור הקים לעצמו נבחרת של 16 איש. איסוף האנשים המתאימים ארך כל כך הרבה זמן, עד שלמנטורים העסוקים לא היה זמן אפילו כדי להחליף בגדים, והם שמרו על אותם אאוטפיטים במשך שבע תכניות תמימות. בד בבד החלה להיערם על כל המנטורים כמות אדירה של זמרים – בערך פי שלושה מכמות מועמדים שנתית ב"כוכב נולד". מלכתחילה קשה להבין מה יעשה כל מנטור עם כל כך הרבה מועמדים ועם כל כך הרבה כישרון שהמסך צר מלהכיל.

ציפיתי כבר לשלב ה"אימונים" כדי לראות איך כל מנטור משקיע בטאלנטים שלו את כל מה שלמד בעצמו בדרך החתחתים של עולם המוסיקה הישראלי, וגורם לכולנו להתאהב בהם ולפתח פייבוריטים. אולם בשלב הדו קרב הפורמט האכזרי הזה הבהיר: כל מנטור אסף לו בשקידה נבחרת שיוכל להיפטר מחצי ממנה.

התקבלת. עכשיו עוף מכאן

אני יודעת שהפורמט יובא מארה"ב, אני יודעת שככה זה ושאין מקום לתמרון ישראלי מעגל פינות שיעבור על חוקי הז'אנר וייגלה חמלה. ובכל זאת – יש משהו אכזרי בעיני בצמד זמרים שמובלים כצאן לדו קרב מוסיקלי.

בקליפ הפתיחה לדו הקרב, רואים את המנטור הרלוונטי "מאמן" ומכין את הצמד לביצוע. בטח בשטח האימון היה ארוך יותר, אבל הקטע הערוך מצייר תמונה של אימון קצרצר לא מספק. המנטור זורק כמה טיפים לשני המועמדים המתחרים ביניהם – וזהו, שולח אותם להילחם ראש בראש.

זה נכון שמרבית הזמרים של The Voice באו עם איזה שהוא ניסיון, אבל הכל נראה שטחי כל כך. אנשים כישרוניים מוצאים את עצמם מרצונם בסיטואציה שבה כל אחד מהם שר חצי שיר, כי זה דואט, ועל סמך מעט כל כך, המנטור צריך לשפוט מי עף ומי נשאר. במצב כזה, כל כך הרבה מועמדים ראויים שלא הספיקו לשמוח על קבלתם לתכנית, מיד מוצאים את עצמם מחוצה לה.

מדברים על הנזקים הנפשיים האפשריים של תכניות אינסטנט כמו "כוכב נולד". מדברים על ההבדל שקשה להכילו בין חשיפה בין לילה להדחה. אך ב"כוכב נולד" אנחנו לפחות מבלים כמה שבועות או אפילו כמה חודשים עם כל מועמד. ב-The Voice, אתה בחזקת מתקבל-עף בין לילה. איך אפשר בכלל להתגבר על חדות כזו של אירועים?

המועמדים שהודחו בטח ספגו פגיעה ניכרת, אבל לא פחות – הצופים. קולות שרים הם לא קרקס. אין שום דבר כיף או מותח בלראות אנשים כישרוניים מתקבלים ועפים תוך רגע מתכנית ריאליטי. אחרי הכל, מדובר בחיים של אנשים.