קפואים

מתישהו לקראת גיל 30 אימא שלי לקחה אותי לטיול בברצלונה. אם ובת, גאודי ושופינג. קלאסיקה. בשלב מסוים, עמוק לתוך הטיול, אימא שלי שאלה בנונשלנטיות פולנית: "מה עם ילדים?". יש סיכוי לא רע שכל הטיול הזה תוכנן בעצם לטובת הרגע הזה: שהלב שלי כבר יהיה כל כך רפוי ושׂבע מכל שקיות הקניות שאגרתי, מכל הטאפאסים שנשנשתי ומכל הצבעוניות הגאודית הפסיכדלית, עד שבשום אופן לא אוכל להרשות לעצמי לנבוח עליה את הנהימות הרגילות של "תעזבי אותי כבר!". אז במקום להתרגז עניתי לה בפשטות: "זה לא הזמן המתאים, אני צריכה עכשיו להתמקד בקריירה". "זה אף פעם לא הזמן המתאים להביא ילדים", אימא שלי אמרה, "אין זמן מתאים לעשות ילדים".

שני ילדים מאוחר יותר, אני יכולה להגיד בוודאות שהיא צדקה. אף פעם לא נפער בחיים שלנו איזה מין בור של זמן פנוי שמכריז שהוא הזמן הנכון. ילדים זה לא משהו שמסתדר עם החיים שלך, זה משהו שמשנה את החיים שלך, ואז את פשוט לומדת להתארגן איתו, לחשב מסלול מחדש ולהמשיך.

נזכרתי בשיחה הזו עם אימא שלי לנוכח הבשורה שהגיעה החודש מפייסבוק ומגוגל: החברות הודיעו שהן יאפשרו לעובדות בנות 20־30 להקפיא ביציות על חשבון החברה כדי לאפשר להן לדחות את הבאת הילדים ולהתמקד בקריירה שלהן.

זה כל כך אירוני שדווקא האנשים שאמורים להיות חוד החנית של הטכנולוגיה, אלה שאמורים לקחת אותנו בדילוגים שמחים אל העתיד, עושים צעד שלוקח אותנו כל כך הרבה שנים אחורה מבחינת מעמד הנשים בעבודה. כל כך אירוני שהאנשים שאמורים להיות השפיץ של האנושות, המוחות הכי חדים על הפלנטה, לא מסוגלים להרים את הראש מהמסך ולראות את מה שיש סביבו: אנשים. בני אדם עם רצונות חופשיים, כולל הרצון שיהיו להם בחיים גם כמה חלקים שאינם קשורים לעבודה. זה די בסיסי. קוראים לזה: "חיים", וכדאי שמישהו יבשר את הבשורה המרעישה הזאת לחברים החשוכים מעמק הסיליקון.

למרבה הבאסה זו כבר פעם שנייה בשנים האחרונות שמעמק הסיליקון מגיעה בשורה גרועה באמת לנשים. בפעם הקודמת זה היה כשמריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, חזרה מחופשת הלידה שלה לעבודה תוך פחות משבועיים. המסר שעבר במהלך הזה שלה הוא פשוט: אם את רוצה לקבל תפקיד ניהול בכיר באמת, את חייבת להתנתק ממה שאת מרגישה, פשוט לשכוח שאת בן אדם וללכת לעבודה. כי איזה בן אדם מסוגל רגע אחרי שגופו עבר את הטראומה המשוגעת, המוזרה והנעימה שנקראת לידה – להתלבש יפה ולחזור למשרד על עקבים? איזה בן אדם מסוגל להתעלם מהעובדה שהציצים שלו דולפים, שהאגן שלו דואב, שבחדר נמצא יצור חדש לגמרי שמנסה כמוך להסתגל אל המציאות החדשה, ופשוט לחזור לישיבת הנהלה כאילו כל העולם לא השתנה פה הרגע?

צריך מידה לא מבוטלת של אי שפיות כדי לחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. אני לא מדברת על לנסות להיות בעניינים אחרי לידה, על לשלב כמה שעות עבודה עם הילד – משהו שלא מעט נשים עושות כי בא להן או כי אין להן ברירה (למשל כי יש להן עסק משלהן); אבל כשמישהי כמו מאייר עושה את זה היא מעבירה מסר שלפיו לידה היא מין מטרד לא נוח, שיש להיפטר ממנו כמה שיותר מהר כדי לחזור לשגרת חיים של 12 שעות עבודה ביום, שבסיומן את מצליחה לראות את התינוק החדש בהתעוררות הלילה השנייה שלו לאיזה גרעפס וחצי.

וזה גם מה שהמהלך האחרון של גוגל ופייסבוק עושה. לא רק שהוא מחזיר אותנו לימים חשוכים שבהם הממסד הרשה לעצמו לקבוע לנשים החלטות מהותיות לגבי גופן ורחמן, לא רק שהוא מחזיר אותנו לימים החשוכים שבהם משקרים לנשים לגבי גופן (כי הקפאת ביציות לא בהכרח תגרום למישהי ללדת בסופו של דבר), אלא גם מחדדים פה מסר שלפיו הדרך היחידה להצטיין בעבודה היא למחוק את המשפחתיות, את הבית, את החיים. במקום לשכלל את העבודה כמקום שמיטיב עם החיים, משכללים את החיים כמקום שמיטיב עם העבודה.

העבדות המודרנית הזו מעציבה כל כך. גם כי כל מי שראה פעם אימהות עובדות יודע שהן העובדות החרוצות והמסורות ביותר (כשאת צריכה לצאת לאסוף את הילדים מהגן את הרבה יותר זריזה ויעילה מאשר רווקים שלא ממהרים לשום מקום ומרשים לעצמם הרבה יותר הפסקות סיגריה), וזה גם מעציב כי כל מה שבני אדם עושים כבר כל כך הרבה שנים הוא לנסות לסדר לעצמם חיים טובים יותר. בשביל זה הם המציאו את המחשב, את גוגל, את יאהו, את פייסבוק. ולמרות הכל, אחרי כל הזמן הזה, אפילו במקום שיושבים בו האנשים הכי חכמים בעולם עדיין לא הצליחו להשתחרר מהעבדות. ועכשיו, תסלחו לי, אני חייבת לרוץ לנקות, הקטנצ'יק פלט על כל הספה.