קפה והחבר'ה

לא מעט אנשי רוח, תרבות ואמנות המבקרים בבתי קפה לא רק בגלל הקפה ומושכים אחריהם גם את הקהל הרחב. מה הופך בתי קפה מסוימים למוקדים חברתיים והאם יש להם עתיד גם בעידן הלפטופ?

88 שיתופים | 132 צפיות

"אני להוט מאוד על בתי קפה, והם קצת כמו בית כנסת עבורי. מקום למפגש עם חברים, להחלפת דעות, לפוליטיקה ולקריאה. חשוב לציין שאני אף פעם לא יוצא עם המלצריות, זה תמיד נראה לי כמו גילוי עריות", מספר רועי (צ'יקי) ארד, משורר, עורך ספרותי, אמן ומי שנחשב לאחת הדמויות המזוהות עם התרבות התל אביבית העכשווית. "אני משתדל לאכול רק אצל אנשים שאני מכיר, כדי שאוכל לקרוא לטבח בשמו – הרי יש לו אחריות כלפי האוכל. אני קצת בסגנון הישן.

תמיד יש גם עניין במקומות כאלה לא להעליב את בעל המקום, ואם אני לא מגיע, זה כבר לא נעים. לפעמים אני סוגר דילים של פרסומות בכתב העת 'מעין' (כתב עת לשירה, לספרות ולאמנות – ע.ד) שאני עורך, ובתמורה אני והכותבים מקבלים קפה חינם – זה ממש משק אוטרקי של תלושים. זה כיף לשתות קפה חינם, כי אני מוציא המון כסף על קפה. פעם החלטתי לקנות קומקום ולשתות קפה בבית לפחות פעם ביום, חישבתי שייצא לי 4,000 שקלים חיסכון בשנה. אבל לא מצאתי כפיות וחזרתי לשתות בבתי קפה".

בחברה טובה

הצורך במקום "ניטרלי" שבו אפשר לפגוש ידידים ומכרים או להכיר אנשים "חדשים" בעלי עניין משותף העשויים להצטרף לאותו מעגל חברתי, מלווה את האנושות עוד משחר ההיסטוריה. "אני חושבת שבית הקפה שלי מחליף את הבר של פעם", אומרת דינה לי, ממייסדות קפה "יאפא" ביפו. אפשר לראות ביטוי לצורך הזה גם באלמנטים ארכיטקטוניים כמו כיכר העיר, ביוזמות פרטיות כמו הסלונים של נשות התרבות הצרפתיות, במועדוני הגברים המוכרים לנו מהספרות האנגלית או בשעה ביום שבה נפגשים באופן ספונטני בעלי הכלבים.

אם נסתכל על ההיסטוריה של בתי הקפה, נגלה כי בית הקפה הראשון המתועד בהיסטוריה נוסד באיסטנבול בשנת 1475, ובמאה ה-16 תרבות בתי הקפה הייתה פופולרית בפרס כמקום התקהלות של גברים ששתו תה או קפה, שיחקו שחמט והאזינו למוזיקה. לאירופה הגיע המנהג כמאה שנה מאוחר יותר והתפשט במהירות יחסית, על אף שלעתים עורר התנגדות בקרב מלכים ואנשי שלטון, ואילו היום כל מדריך תיירים ראוי לשמו כולל פרק על בתי הקפה האופנתיים שבהם מתהדרת העיר.


בית קפה בתל אביב, 1968. צילום: לע"מ

חוג הסלון

בארץ ישראל המתפתחת, ומאוחר יותר במדינת ישראל, צמחו מוסדות שהפכו למקומות מפגש לאנשי אמנות, לאנשי שלטון, לנשות חברה ולשלל טיפוסים שונים. חלק מהמקומות האלו, כמו סוגי האנשים והפעילות שהתרחשה בהם, נעלמו בינתיים מהתודעה הציבורית וחלקם נצרבו בה. "אפשר לשער שבית הקפה הראשון בסגנון אירופי שפעל על אדמת ארץ ישראל היה 'קפה פרוס'במושבה הגרמנית בחיפה",מציין פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

"פרוס היה קפה פינתי בבעלותה של משפחה טמפלרית גדולה, משפחת פרוס, שהייתה גם בעלת מלון. במלחמת העצמאות, ולמעשה עוד לפני כן, נבנתה במקום עמדה מוסווית שלההגנה שאבטחה את התחבורה העברית באזור, וכעדות נותר השלט על קיר בית הקפה".מוסדות נוספים רבים קמו עוד לפני קום המדינה ובחלק מהם ישבו לוחמי מחתרות לצד חיילים בריטים.

כך למשל, "קפה מסעדה סן רמו" בעפולה ו"פינתי", גם הוא בעפולה, שנחשב לאחד מבתי הקפה המפוארים בארץ, ואילו בתל אביב של לפני קום המדינה נודע "קפה אררט" שבו ישב המשורר אברהם שלונסקי יחד עם הבוהמה התל אביבית.

אביבה שמר, אמנית חיפאית ובת לאחת המשפחות המיוחסות והוותיקות בחיפה, מעלה זיכרונות מימי ילדותה בשנות ה-40 וה-50: "אמי הייתה אחת הנשים היפות בחיפה, וכילדה היא לקחה אותי למוסדות הייקיים כמו 'קפה שטנייהם' ברחוב נורדאו בשכונת הדר, שהיה מקום אלגנטי מאוד עם עוגות נהדרות, שנדליירים, פרחים ומפות לבנות. ישבו בו נשות הכרמל, שניהלו שיחות ערות, ואסרו עליי לבוא לשם עם עניבה של הצופים.

"אחת מצורות הבילוי המקובלות הייתה ריקודים סלוניים", מוסיפה שמר, "וכמה מקומות שילבו בין קפה לסלון ריקודים, ואנשים התלבשו בהידור רב וטעמו קפה ועוגה. כך למשל היה 'הקזינו' בבת גלים ובית הקפה בגן בנימין שבו היה פסנתר כנף. כשבגרתי, ניהלתי בשנות ה-60 את 'הגלריה הקטנה' של הסינמטק. צמוד לגלריה היה בית קפה שבו ישבו כל המשוררים והאמנים של חיפה, כמו מיכאל גרוס, הסופר יעקב מלכין, משה קופרמן ועוד. בשונה מהמקומות המהודרים שאמי בילתה בהם, הסגנון במקום היה חופשי וזרוק, ועיקר הבילוי היה שיחות אל תוך הלילה לאחר הקרנה של סרט איכותי".


בית קפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, 1960. צילום: פריץ כהן, לע"מ

בתל אביב התרכזו בתי הקפה האופנתיים ברחוב דיזינגוף, שבשנות ה-50 וה-60 היה מרכז תרבותי-חברתי של הבוהמה התל אביבית. "כסית" נוסד בשנת 1944 וזכה לתהילה בשנות ה-50 וה-60 הודות לאישים כמו חנה רובינא, אלכסנדר פן, חיים גורי ומשה שמיר שישבו בו. לאחר מכן החליף אותו "קפה קליפורניה" של אייבי נתן, שהיה בתחרות ערה עם "קפה רוול".

פרופסור אלמוג מוסיף כי "באותן השנים אפשר היה להשיג משקאות אלכוהוליים בעיקר בבתי הקפה. נוסף על כך, רבים מאנשי התרבות והרוח היו חסרי כתובת קבועה, כך שבית הקפה היה מקום מסודר שבו היה אפשר להיפגש בנוחות".

הקפה הנכון

תרבות בתי הקפה נמצאת בעלייה מתמדת. גם אם נוריד את בתי הקפה של הרשתות, אפשר עדיין למצוא כמות גדולה של מקומות השואפים למשוך קהל. בתנאי תחרות אלו מוצפים מדורי הרכילות במידע על סלבריטאים שהואילו לפקוד בית קפה זה או אחר או חתמו על עסקה כזו או אחרת, בתקווה שאנחנו, "בני העם הפשוטים", נימשך אל ההילה ואל הזוהר שדמויות אלו יוצרות סביבן ונפקוד אותם מקומות.

"אני חושב שבתי הקפה שלי הם מרכז תרבותי", מצהיר בועז טרגרמן, הבעלים של "באצ'ו" ו"קפה מרסנד". "אני לא רוצה להשוות את עצמי לחצקל איש כסית, אך ברור לי שמאחורי כל מקום עומדת האישיות של הבעלים. תמיד הייתי מנהיג וקשר עם אנשים הוא דבר שבא לי באופן טבעי, וברור לי שזה תורם להצלחת המקום. נוסף על כך, אני יודע לבחור את האנשים המתאימים, והצוותים שלי מורכבים מעובדים שיש להם זיקה לאמנות המגלים מעורבות גדולה בניהול העסקים, כך שנוצר יחס אישי בינם לבין הלקוחות".

ואכן, כשמנסים ליצור מפה של בתי הקפה "הנכונים", חוזרים ועולים כמה שמות, אך מגוון הפרשנויות האישיות הוא שונה. "הקנטינה", למשל, נחשב למקום שבו יושבים אנשים מהברנז'ה – אנשי תקשורת, אמנות ופרסום. "מי שיוצר את האופי המיוחד של המקום הוא הבעלים, ג'ו מרסיאנו, וכל עוד הוא מנהל את המקום הקנטינה תישאר מקום מיתולוגי שאנשי התעשייה יושבים בו", מנסה להסביר הפרסומאי ספי שקד, המוכר כאחד מיושבי המקום, את פשר ההצלחה של המקום.

ואילו ד' (השם המלא שמור במערכת), איש תקשורת ידוע, ציין באוזניי כי "היום יושבים בקנטינה בעיקר אוליגרכים ופחות אנשים מהברנז'ה". ד', יש לציין, הוא חבר טוב של מי שמחזיק בשניים מהמקומות שבהם מתרחשת לדבריו הסצנה ומרבה לשבת בבתי קפה. "אני לא יושב במקום מסוים בגלל שהוא אופנתי. אני רוצה מקום מיוחד הנותן יחס אישי ושאינו חלק מרשת".

מה הם בכל זאת המקומות שבהם מתרחשת הסצנה התל אביבית? אני שואלת. לדברי ד', המקומות המובילים היום הם מרסנד, באצ'ו , "קפה תמר" ו"שיין", שבו יושבים מובילים מסצנת האופנה. צ'יקי ארד מספר כי הוא הולך בדרך כלל ל"קפה אלכסנדריה", לבאצ'ו או ל"נסיך הקטן", שבהם אפשר למצוא משוררים, יוצרים ואקטיביסטים". אני שואלת את צ'יקי ארד איך אפשר להשתלב ולהצטרף למעגלים החברתיים שבהם הוא מסתובב. "אני חושב שבגלל מיעוט דרישה כל אחד משתלב בחבורות שיושבות שם. זה לא קשור לסוג אופי, כי רבים בחבורות המשוררים אינם משוררים, אלא חברים שלהם, נושים שלהם ווטרינרים של חיות המחמד שלהם", משיב צ'יקי ארד באירוניה.


הקנטינה. צילום: איתמר רותם

גם טרגרמן שותף להשקפתו של צ'יקי ארד: "צריך לבוא באופן קבוע, וכשהברמן זוכר איך אתה אוהב את הקפה שלך אתה כבר בכיוון הנכון. לאט-לאט מתחילים להיווצר קשרים ואנשים חדשים נכנסים למעגל". לעומתם, סבור שקד כי "קודם כל באים בשביל ליהנות ולא בשביל ליצור קשרים חברתיים או מקצועיים. במשך הזמן יכולים להיווצר קשרים, אבל לא נכון להעמיד את זה כמטרה".

ביקשתי גם מפרופסור אלמוג שינסה לשרטט לי מפה של המקומות הנכונים, אך לדבריו "היום, בשונה ממה שהיה פעם, כבר אין בתי קפה מיתולוגיים. אנשים אוהבים להחליף בתי קפה כמו שהם אוהבים להחליף ערוצים. יש כמה רחובות המרכזים בתי קפה מושכי קהל (ודעת קהל – ע.ד), הסמוכים למקום מגוריהם של אנשים מהתעשייה, כמו שדרות רוטשילד, שינקין ואבן גבירול".

פוליטיקה בכוס קפה

כשהדבר מגיע לבתי קפה בעלי אופי פוליטי נראה שהתמונה סטטית יותר ושאפשר בקלות רבה יותר למפות את הסצנה. לעתים קרובות אפשר למצוא אותם באזורים מעורבים שבהם יש ריכוז גבוה של אנשי תרבות ורוח. באזורים אלו הדיור לרוב זול יותר מאשר במרכזי הערים, ובהתאם לכך גם המחירים בבתי הקפה.

אחד מבתי הקפה שזכו בעת האחרונה לתשומת לב ציבורית הוא "קפה מסדה" היהודי-ערבי, שאפשר למצוא בו "הרבה אנשי רוח ורופאים ערבים לצד חתיכות דרוזיות ורוסיות", אומר צ'יקי ארד, שלפני כחצי שנה פרסם כתבה על הסצנה התרבותית של רחוב מסדה בשכונת הדר בחיפה ("מופע זריחה במסדה" שפורסם ב"שבעה לילות" – ע.ד). בעליו של המקום, ערן פרגר, מעולם לא הסתיר את השקפותיו, והעיתונות הארצית, בין אם הייתה אוהדת או עוינת, סיפקה במה רחבה למלחמת התרבות שהתרחשה בהדר כשמסעדת'אזאד' הסמוכה סירבה לשרת חייל במדים.

פעילות מעניינת נוספת מתרחשת ביפו, אלא ששם האווירה רגועה יותר, והקהל מעט יותר בורגני ובוגר. לי היא אחת הדמויות המוכרות ביפו. ב-2003 היא ייסדה עם מישל אלראהב את "יאפא", בית קפה וחנות ספרים בערבית, שהפך למרכז תרבותי ערבי-יהודי. לפני כחצי שנה פרשה מהמקום והקימה בית קפה משלה, "דינה", המקיים גם הוא מגוון פעילויות תרבותיות כמו הרצאות והקרנת סרטים.

"אני מקשרת בין אנשים בודדים שבאים לשתות קפה. חלק גדול מהם עוסקים בתחום מעניין ואני יכולה לסייע להם. כך, למשל, צלמת שישבה כאן רצתה לבדוק אם משהו מסוים בקוראן הוא אכן בעל משמעות. קישרתי אותה למישהו הבקיא בקוראן, ובעקבות המפגש ביניהם אף ערכנו ערב שעסק במקום האישה בקוראן. כיוון שהמקום קטן, אנשים מדברים זה עם זה ונוצרת דינמיקה בין אנשים בעלי עניין משותף, אך אין זה הכרח – רבים גם באים ושותים לבד את הקפה. יש לי לקוחות שמבשלים אוכל מצוין המוגש לפעמים במסעדה, ואחת הלקוחות העבירה כאן סדנה לבישול פלסטיני".


באצ'ו. צילום: איתמר רותם

מלצר, יש לפטופ בקפה שלי

האם הפונקציות החברתיות שממלאים בתי הקפה עבורנו ימשיכו להתקיים גם בעידן הניכור והטכנולוגיה, כשכל אחד יגיע עם הלפטופ שלו מהבית? פרופסור אלמוג סבור כי למרות החששות, פונקציות אלה צפויות להתחזק בעתיד: "אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו שומרים על פרטיות, נוטים לארח פחות בבית, ובית הקפה הפך להמשך של הסלון שלנו. נוסף על כך, ככל שגדלים הניכור והצפיפות בעיר הגדולה, אנשים מחפשים מקומות שבהם אפשר 'להיות לבד ביחד'".

מגמה נוספת שפרופסור אלמוג מצביע עליה היא שכלול כישורי הפנאי והיכולת המודרנית לשלב בין פנאי לעבודה: "בית הקפה העכשווי מתפקד כמשרד עבור אנשי מקצוע רבים העובדים מהבית או מעדיפים לנהל את הפגישות שלהם בחוץ. בית הקפה הוא מקום נפלא לקיים בו פגישות עסקיות או פגישות בין חברים העוסקים בתחומים תחרותיים, כיוון שהוא מוריד מתח ויוצר אווירה טובה".

לדבריו, גם לעיצוב בתי הקפה יש משמעות: "עיצוב טוב יוצר אווירה נינוחה המעודדת יצירתיות ומהווה אלמנט נוסף של שפה משותפת. כשאנשים שותפים לאותו טעם אסתטי, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מסגנון החיים שלהם ולדבר המגדיר את הזהות שלהם".

נראה כי לא יהיה מוגזם לערוך פרפראזה על דברי חז"ל, וכמאמר המשפט המפורסם לומר: אמרו לי מה הם בתי הקפה שאתם יושבים בהם היום, באיזה בית קפה את חולמים לשבת ובאיזה בית קפה לעולם לא תשבו, ואומר לכם מי אתם ברגע הזה ומי אתם שואפים להיות.