קניוני התאומים

ילדים רוצים שיקנו להם, נקודה. הם משתוקקים להעביר נכסים לבעלותם מהרגע שהם נולדים. לעיתים נראה כי דחף הרכישה מוטמע בהם עוד קודם לרפלקס היניקה. ביצי הפתעה, דינוזאורים, בקוגנים, מכוניות, סירות מנוע וספרים. אין צליל הערב לאוזנם יותר מאוושת כרטיס האשראי של אביהם החורש בתלם הקופה. חיוך הפלסטיק של הקופאית מחנות הצעצועים מלווה אותנו אל היציאה עם האיחול הנימוסי: "שיהיה לכם המשך יום יפה", אבל הבנים כבר אינם שומעים דבר.

למעשה הם חרשים לגמרי לכל צליל שאינו רחש קריעת העטיפה. למעשה, ניקוב הפלסטיק הקשיח התוחם איזו חתיכת פלסטיק שיוצרה בסין היא הפעולה שלשמה הם חיים. יצירת הפולימרים הסינית תיזנח על ידם כהרף עין. זה יתרחש כהרף, בשבריר מהיר אף מתחלופת הכותרת באתר הסי.אן.אן המסקר את המזרח התיכון. ומה אחר כך? שוב כמובן: "אבא, תקנה לי".

ילד שנכנס לקניון הוא אורגניזם שכל מהותו ממוקדת במטרה אחת: שכנוע מולידו להוציא את מעותיו. כנראה שאין זה משנה אם מדובר בנושאת כרומוזומים בעלי XXאו בנושא XY, העיקרון זהה. אני מתאר לעצמי שהורים לבנות אינם רווים נחת יותר ממני. אף שמעתי על תחליפים לכלי נשק מפלסטיק בצורת בובות ברבי (כן, אני יודע שאני לא ממש מעודכן).

עיקרון המציאות הצרכנית

האם אנחנו טובים יותר? הרי גם מבוגרים רוצים שיקנו להם. ג'יפים, גאדג'טים, נשים יפות או גברים שרמנטיים – כולנו רכושניים. לא משנה היכן אתה נמצא בחיים או על מפת המדינה. אין זה חשוב אם אתה לוטש עיניך אל אולמות התצוגה של אאודי או אל חלונות הראווה של זארה. כולנו חיים תחת מכבש שטיפת המוח של תרבות הצריכה.

התרבות שבה אנו חיים שמה לעצמה מטרה למלא כל חלל אפשרי בפרסומות. על כל חוש שבו בורכנו להיות מותקף בפרסומת בכל רגע פנוי. ההבדל היחיד שאמור להיות בין מעטים מבינינו לבין ילדינו הוא מנגנון דחיית הסיפוקים. כן, ידוע לי שאצל רובנו מדובר במנגנון מנוון להפליא, אלא שאצל הילדים הוא כמעט אינו קיים.

אז מה עושים? ראשית, לא משוטטים עם הצאצאים במרכזי קניות. גם ללא ילדים, הקניון הוא המקום המאוס עלי באופן מיוחד. את הפוטוסינתיזה שלי אני מעדיף באור השמש ולא מתחת לפלורסצנטים. גם תחרות עצירת הנשימה שאני מבצע בדרכי אל השירותים, כשאני חולף בין מדוכות העשן של מחילות שירות מעושנות, אינה "בילוי" מבחינתי. קריאת המלצר: "אסף!" מקופת ארומה, גורמת לי להימתח ולתת קריאת "הקשב!" אינסטינקטיבית למנהל המשמרת. הוא לא חבר שלי, אז מה הוא צועק?! ללא ספק הקניון מטריד כל חוש מחושיי.

בנוסף, אינטגרציה של שני עכברי כפר בגיל טרום-חובה אל תוך תפלצת הצרכנות הנקראת "קניון" היא הרסנית. הרי כל מהותו של הקניון היא לגרום לאדם בוגר שנפח מוחו 1,600 סמ"ק בממוצע, שלא להשתמש בו, אלא לעבור למצב של מוות מוחי ולתת רק לילדים לתפקד בהוצאת הכרטיס הכסוף מן הארנק. אחר כך להסתנוור מהדוגמניות שעל הפוסטרים (שגילן מתקרב לגיל ילדיי, דהיינו: חמש) ולרכוש גם עבור אשתך משהו. מי יודע, אולי אם תקנה לה את אותו ביקיני, גם היא תחזור למידות של בת מצווה.

מציאות בלי עקרונות

נראה כי מערכת דחיית הסיפוקים היא מנגנון שאינו קיים אצל ילדים באופן מולד. לפחות זו המציאות בכל הנוגע לילדיי. לכן אני משתדל לפתחו בצורה נרכשת ככל הניתן. אני מתחיל בעמידה בצורה בפני ניסיונות השכנוע האגרסיביים שלהם. כשאני מסרב לתחנוניהם הנמרצים, אני כבר לא מרגיש רע כשאני אומר להם "לא". ה"לא" הזה הוא סירוב בפני כל רשתות השיווק ושליחיהן עלי אדמות.

זהו סירוב למיצוב, לעיצוב, למיתוג, למידרוג, לשידרוג, לקיטלוג, למרקטינג, לפוזישנינג ולטיזינג. כך אני מוכיח לכל משרדי הפרסום, על כל מחלקות הקריאייטיב, הפרינט, הארט-דירקטורים, הפלנרים והקופירייטרים דבר אחד: שאני לא משתתף במשחק שלהם. שאני בלתי לחיץ!

כן. הורה צריך לדעת לעמוד על שלו. כזה אני, חומת בטון בצורה. זהו. עכשיו אני צריך לסיים את כתיבת הטור ולסגור את הנייד. הבטריה נגמרת וכנראה שאף אחד בארומה לא חשב שיש צורך בשקעי חשמל. חוץ מזה, יש סייל מטורף בטוי-אר-אס ואני חייב להספיק לקושש כמה פלסטיקים לילדים. אין מה לעשות, תיאוריה זה יפה מאוד, אבל חייבים להיות ריאליים. הקטנים אמנם ישנים עכשיו, אבל כבר דאגו מבעוד מועד להשאיר הודעה במשיבון שבלי בקוגן, אין לי מה לחזור הביתה. מתברר שפיקוח נפש דוחה עקרונות.