קנו לעצמכם DVD לחג

אחת הדרכים הכי טובות שאני מכיר להעביר חופשה, היא לערוך מרתון צפייה בסדרה. המהדרין יחנכו את המרתון בפרק הבכורה של העונה הראשונה בסדרה הנתונה. אחרים ייקחו עונה אחת כפרויקט וידאגו להשלים את הפערים בהמשך. גם אם מדובר בזן שהולך ונעלם, עדיין יש לא מעט אנשים שרוכשים מארזי די.וי.די טלוויזיוניים, לרגל החג או סתם כך לשם ההנאה והאספנות.

לא עוד סדרת משטרה

בין שלל המוצרים שהופצו לשוק המקומי לרגל פסטיבל הקניות של פסח, אפשר למצוא גם את מארז העונה החמישית והאחרונה של "הסמויה". הסדרה שירדה מלוח המשדרים האמריקאי לפני כשלוש שנים, וכעת עושה סיבוב נוסף בלווין המקומי.

כשיוצרי "הסמויה", דיוויד סימון ואד ברנס, ניסו לתאר בקווים כלליים את הקונספט שלה לאנשי ערוץ הכבלים האמריקאי HBO, במטרה לקבל אור ירוק לבייבי שלהם, ניתן לשער שהם שמעו בתגובה משפט לקוני בנוסח: "מה, אתם באמת חושבים שמה שאנחנו צריכים עכשיו זה עוד סדרת משטרה?". לכאורה, החליפות מן הצד השני של השולחן הציגו טענה ברת משקל, שכן אם יש איזשהו ז'אנר טלוויזיוני שכבר פורק והורכב מחדש (ומכל כיוון אפשרי) זהו הז'אנר העוסק במשטרה, על אגפיה השונים. אלא ש"הסמויה" הציעה דרך חדשה לטיפול במסלול הקריירה של כחולי המדים ובולסי הדונטס ולוגמי הקפה הדלוח – היא הגיעה מלמטה.

תשכחו מהמתח המיני והתסכול האישי של בלשי NYPD, שימו בצד את שלל הגאדג'טים וזוויות הצילום של CSIעל שלוחותיה השונות. כאן, כלומר בבולטימור – מוקד ההתרחשות של "הסמויה" – מסתכלים לפושעים, לבלשים ולעיתונאים המסקרים את פועלם של שני אלו בשחור של האישון, ומבלי למצמץ לשנייה.

העובדה שכלבי השמירה של הדמוקרטיה הוכנסו אל תוך המשוואה הזו נובעת מהעובדה שסימון היה כתב הפלילים של ה"בולטימור סאן" לאורך שנים. "הסאן", על מערכתו, מהווה את אחד הלוקיישנים הקבועים של "הסמויה", לא פחות מחדרי הבלשים, לשכת ראש העיר או מעגל הגיר המשורטט כלאחר יד על המדרכה המזוהמת, במקום שבו נחה עד לאחרונה גופה של אחד ממשתתפי עסקת סמים שהסתיימה מוקדם מהצפוי בצד הלא נכון של העיר.

"הסמויה" היא כנראה סדרת המשטרה הכי אמיתית ואותנטית ששודרה אי פעם על המסך. והעונה החמישית והאחרונה שלה היא מופת של כתיבה ומשחק טלוויזיוני: בלי סלבס שמנסים לייצר לעצמם פרק ב' לקריירה קולנועית שנכשלה, ועם כתיבה חדה ומדויקת שמתארת את המציאות כמו שהיא: מכוערת, ענייה, אלימה, אבל גם אנושית. בכדי לא לקלקל יותר מדי למי שהגיע עד לכאן, אומר זאת כך – קשה למצוא הרבה סדרות משטרה שבהן בלשים מכופפים את החוקים ומוכנים לזייף מסמכים ודוחות שעות של הקולגות שלהם כדי לסייע בהשלמת חקירה שנתקעה בגלל אילוצי תקציב או בירוקרטיה.

הסמויה – העונה החמישית (ארה"ב, 2008, 623 דק', התו השמיני)

קומדיה רומנטית בטעם מייפל

במובן מסוים, הגיוון הקולנועי של הבמאי רוב ריינר הוא קצת כמו הילד הקטן שלך. גם כשהוא מעצבן למדי – ובהשאלה לריינר, צפוי ובנאלי להחריד – אתה לא באמת מסוגל לכעוס עליו, ורוב הסיכויים הם שעם הרמת הקול תתקשה להחניק חצי חיוך בזווית הפה. כי ריינר, כבר הרבה שנים וכעת עם סרטו האחרון "הפוך", מצליח לייצר בכל פעם מחדש קולנוע בסיסי למדי עם ממדי קיטש שלא היית מוכן לספוג מאחרים, ועדיין, בסוף הצפייה, לא רק שאתה לא רוצה להוריד לו סטירה, אתה גם ממש מוכן להוריד בפניו את הכובע.

"הפוך" הוא לא סרט גדול או כזה שייחשב כאבן דרך בפילמוגרפיה של ריינר (ואני מדבר על מי שבין היתר חתום על "ספיינל טאפ", "כשהארי פגש את סאלי" ו"מיזורי"), אבל הוא מלא בחן ובחום אנושי מהסוג שקשה למצוא היום על המסך, הקטן והגדול כאחד.

ביותר ממובן אחד, "הפוך" הוא שיר הלל לאמריקה הישנה והטובה. זהו סיפור אהבה תמים בין ברייס וג'ולי, שני ילדים-נערים שונים באופיים המתגוררים אחד מול השני באותה שכונה פרברית טיפוסית, שכמותה יש לעייפה בכל עיר ואם ברחבי האמריקנה.

בלי יותר מדי כוכבים – להוציא את אנתוני אדוארדס מ-ER ואת ג'ון מהוני הזכור לטוב מהסדרה "פרייזר" – מוצגים ב"הפוך" כמה מהאלמנטים שמרכיבים כל דרמה רומנטית טובה. התמימות שבה מציג ריינר את הדרך בה מתוודעים השניים זו לזה הייתה, כנראה, אפשרית רק באמריקה השמרנית של שנות השישים (בה מתרחשת העלילה). זו עם המכוניות עתירות המנועים וגדולות הכנפיים, עם הדיונים המשפחתיים האורכים סביב שולחן ארוחת הערב מרובת המנות, עם חלופת המכתבים בתאי האכסון שבמסדרון בית הספר, ובעיקר היחס בין המקובל לשונה בחברה. כולם מראות שמוכרים עד לזרא לצופי הקולנוע (גם בישראל), אך כאן הם משמשים יותר מעוד מצע נוסטלגי היסטורי לשרטוט העלילה.

מי שאוהב את הקומדיות הרומנטיות שלו בטעם מייפל סמיך יעביר במחיצת "הפוך" שעה וחצי מהנות למדי. השאר יקבלו את שלהם במקבילות המודרניות יותר שבהמשך הרשימה.

הפוך (ארה"ב, 2010, 90 דק', התו השמיני)

מתחת לרדאר הקלשיאות

יש משהו ממכר בצפייה בסרטי פשע. לא משנה עד כמה אתה מודע לכך שגיבור הסרט הוא טיפוס נכלולי שלא מגיע לו לנשום ולו מולקולה אחת של חופש, אתה מחזיק לו אצבעות עד לרגע שבו הוא נתפס, או יותר טוב ­ – עד שהוא בורח לעבר השקיעה עם השלל והבחורה. כדי לא לקלקל לכם את הצפייה ב"גנב עירוני", אמנע מלציין אם דאג מקריי (בגילומו של בן אפלק שגם ביים את הסרט) מצליח במשימה שלו או שסוכן ה-FBIהנחוש (אותו מגלם ג'ון האם מ"מד מן") גובר עליו. מה שכן אנסה כאן, זה להסביר לכם למה כדאי לכם להקדיש לסרט הזה שעתיים מחייכם.

כשחקן, אפלק קצת הצליח להמאיס את עצמו, עם בחירה לא מוצלחת של תפקידים וניסיון מיותר להשתלב במשבצת הקומדיות הרומנטיות. אני לא יודע עם השעמום או הרצון באתגר חדש הם שהובילו אותו להתייצב מצדה השני של המצלמה, אבל כבר בעבודתו השנייה כבמאי (הראשונה הייתה ביים את "נתראה לאחרונה" מ-2007) הוא מתגלה כיוצר ששווה לעקוב אחריו. משפט שקצת קשה להגיד על הסרטים אותם הוביל בשנים האחרונות. אפלק הבמאי מייצר כאן סרט מתח קצבי עם סצנות אקשן מספקות, ובעיקר כאלו שלא נגררות למחוזות צפויים.

העלילה מתרחשת בצ'רלסטאון, בוסטון. שכונה שפעם הייתה מקום נפלא לגדל בו ילדים וכיום היא שטח שאתה לא רוצה להיכנס עליו אחרי החשכה. ולעלילה בקצרה: אחרי שוד שכמעט ומשתבש, מקריי וחבריו מנסים לתכנן את המכה הבאה. בהמשך תקבלו כמה מתחנות החובה של הז'אנר: הרצון של הגיבור לצאת מהעסק ולהכריז שזוהי המכה האחרונה שהוא מבצע, השותף חמום המוח שלו שפועל ברוח הקודים הלא כתובים של הרחוב, סוכן העל/הסופר בלש שדולק בעקבותיו, החברה לשעבר (בלייק לייוולי המוכרת כסרינה מ"אחת שיודעת"), שמבינה שהיא עומדת להישאר מאחור כי הגיבור כבר שינה פאזה, וכרטיס היציאה הרומנטי מחיי הפשע (בגילומה של רבקה הול המצודדת). "גנב עירוני" אמנם מכיל את כל האלמנטים האלו, אבל איכשהו הוא עובר מתחת לרדאר הקלשיאות של הז'אנר ומייצר קולנוע חי וממגנט.

גנב עירוני (ארה"ב, 2010, 120 דק', התו השמיני)