קנו לעצמכם מתנה לחג

הוכחה נוספת לכך שפסח כבר מעבר לפינה היא שורת אלבומי החג שמטפטים בחודש האחרון למדפים בחנויות התקליטים. גרף קניית הדיסקים אמנם מציג ירידה תלולה בשנים האחרונות, אך לרגל החג דואגות חברות התקליטים להגיש לאלו שעדיין משלמים על מוסיקה בפורמט פלסטי מוצרים שמצדיקים את שליפת כרטיס האשראי. הנה כמה מהם.

מיכה שטרית – מיכה שטרית

אחד מאלבומי החג ששווה לשים את היד עליהם הוא החדש של מיכה שטרית, הנושא את שמו. "מיכה שטרית" אמנם כולל שני שירים חדשים – "בדרך הגדולה" של נתן אלתרמן ו"צלהבים" המבוסס על ספרו של ס. יזהר – אך למעשה זהו אוסף המורכב ברובו מביצועים חדשים לשירים שהופיעו בשלושת אלבומיו הקודמים של שטרית: "מסמרים ונוצות", "סנטייגו דה קובה" ו"שלהי קיץ".

לרוב, ביצועים מחודשים לקלאסיקות הן איתות לכך שהאמן המדובר שרוי במעין בלוק יצירתי, והוא מבין שהדרך היחידה לעורר בקהל עניין מחודש היא להגיש בשנית את הישן והמוכר. בין אם שטרית שרוי במחסום יצירתי ובין אם זו החלטה אמנותית גרידא, נוכחותו קצת התמעטה בשנים האחרונות, וזה חבל. בתקופת החברים של נטאשה וגם לאחריה – באלבום הבכורה המצוין שלו שכלל שירים כמו "טבריה" ו"אינתי עומרי" – שטרית הצטייר כתמלילן בעל מצפון חברתי וכבעל יכולת קופירייטרית מבריקה לתאר את ישראל השנייה. גם בהמשך הוא שמר על השילוב הנדיר הזה במחוזותינו, כמו למשל ב"חיפה מול הים" המרגש שכתב סלמאן מצלחה (המופיע גם באלבום החדש בביצוע מרגש לא פחות).

הורדת הפרופיל היחסית של שטרית במחצית השנייה של העשור הקודם היא אחד מההפסדים של המוזיקה הישראלית, שמפסידה בהדרגה את יוצרי הדור השני שלה שמשקלם הולך ופוחת, זאת מבלי שיקום להם דור חדש וראוי שיירש אותם.

"מיכה שטרית" האלבום, הוא הדרך שבה שטרית יכול לחזור לקדמת הבמה, גם אם בדלת האחורית. לואי להב ומשה לוי, שטיפלו כאן בהפקה המוזיקלית ובעיבודים, מעניקים לשטרית שמיכה אקוסטית רכה שעוטפת את השירים המוכרים בחום ולוקחת אותם צעד אחד נוסף קדימה – מהלך מתבקש המצדיק יציאה להפקת גרסה מחודשת. בעזרתם ובעזרת שורת נגני העל שבאלבום (ובהם ברי סחרוף, מיקי שביב ורע מוכיח), מוצאים לעצמם "באביב", "בחיפה מול הים", "אל ניניו" (שהופך שוב לאקטואלי בעקבות הצונאמי ביפן), "מקצב של שחורים בקובה" ו"אם כבר לבד" מימי הנטאשות, חיים חדשים ופרשנות מוזיקלית מעניינת, שהיא יותר מרק מילוי מצברים עד לאלבום האולפן הבא. אחרי זריקת העידוד בדמות האוסף הזה, נקווה שהאלבום הבא של שטרית יגיע לפני האביב הבא.

"אל ניניו" (טעימה מהאלבום)

מיכה שטרית – מיכה שטרית (התו השמיני)

מתוך עטיפת האלבום

ברי סחרוף – "אתה נמצא כאן"

הידיעה שלברי סחרוף יש אלבום חדש, משמחת אותי תמיד, וכשהחדש שלו – "אתה נמצא כאן" – מתגלה כאלבום מצוין, כזה שגם בעוד עשור יעורר עניין בכל מי שיחזור להפוך בו – הידיעה הזו משמחת אותי כפליים.

סחרוף, גם כשהפרופיל התקשורתי שלו נמצא בירידה מסוימת, נותר אחד מהקולות המשמעותיים של הרוק הישראלי, בטח בכל מה שקשור לחיבור בין גיטרה בעלת גוון מזרחי (כמו למשל ב"זמן של מספרים" ו"העין"), לבין הפקת רוק אלקטרונית, וחשוב לא פחות – לטקסטים שלא נועדו רק למכור רינגטונים אלא להגיד משהו על המקום שבו נמצא המאזין. והמקום הזה – כפי שעולה מ"אתה נמצא כאן" – לא משהו.

החבורה העצומה שסביב סחרוף – נעם רותם, עמיר לב ורוני סומק שתרמו שירים, דן תורן ככותב טקסטים עיקרי ויועץ אמנותי, בן הנדלר ואורן לוטנברג כמפיקים מוסיקליים, ובעיקר שי צברי בקולות, המתגלה כאס של התקליט – מאותתת לך למין הרגע הראשון, שחזרת הביתה, לאחד מהתקליטים הטובים והשלמים בדיסקוגרפיה הסחרופית. "אתה נמצא כאן" אמנם לא ייהפך ללהיט מכירות כמו "נגיעות" או לציון דרך מכונן כמו "סימנים של חולשה", אבל הוא לוקח את שני היסודות הסחרופיים – משפטים מוסיקליים רוקיים-אלקטרונים קליטים אך בעלי טוויסט וטקסטים קופירייטרים שמכמתים מציאות למשפטים קצרים – ויוצר מהם מטעמים.

"אתה נמצא כאן" הוא מעין אלבום קונספט, שבעזרתו מבקש סחרוף להציג את ישראל שלו נכון להיום. כאן היא מצטיירת כמדינה מבולבלת שבה האזרחים מבקשים למצוא לעצמם פינה של שקט, ומנסים למשוך עוד שכטה מעידן אחר, תמים ועשיר ברוחניות. לא בכדי מסתיים האלבום בקאבר ל"צמאה לך נפשי" מספר תהילים. אקורד הסיום הזה מתחבר ל"אדומי השפתות", הפרויקט הקודם והמוצלח לכשעצמו של סחרוף (אז עם רע מוכיח), שהתבסס על פיוטים של שלמה אבן גבירול. ואת החיבור הזה בין עבר מלא הוד להווה מלנכולי מעטים יודעים לשזור כמו סחרוף. יופי של אלבום.

"העין" (טעימה מהאלבום)

ברי סחרוף – אתה נמצא כאן (נענע דיסק)

נעם רותם – "ברזל ואבנים"

נעם רותם הולך וממצב את עצמו כאחד מאנשי המפתח של הרוק הישראלי בשנים הקרובות, לפחות בכל מה שקושר לגזרת האינדי שלו. "עזרה בדרך", אלבומו הקודם שהושפע ממחלת הסרטן שבה לקתה אשתו, הוא אחד מהתקליטים הכי חשובים שיצאו כאן בעשור הקודם, והתרגום הכי מדויק ל"קסם ואובדן" המהדהד של לו ריד.

ב"ברזל ואבנים" היתה לרותם משימה כפולה: הוא היה חייב להוכיח שהוא מסוגל לשחזר את ההישג האמנותי שרשם ב"עזרה בדרך" גם בלי סיפור מסגרת בעל משקל, וחשוב לא פחות – להציג המשך לינארי למהלכי הרוק הקולחים שהוצגו בתקליט החד פעמי ההוא. רותם הצליח במשימה הזו, ובגדול. "ברזל ואבנים" לופת אותך למין השנייה שבה אתה טוען אותו במגש הקומפקט דיסק, ועד לרגע שבו התו האחרון בו מסיים להתנגן.

רותם הוא כותב מחונן שמציג ב"ברזל ואבנים" אחוזי קליעה גבוהים מהשדה, והעובדה שהם מגובים בלחנים חזקים ובעיבוד הפשוט והמדויק של אביחי טוכמן, הופכים את התקליט הזה לשווה ערך ל"עזרה בדרך".

בכל התחנות שלו עד היום, דאג רותם להציג את הטעמים המוסיקליים שלו מהבית – מההשפעות של סוויד בימי קרח תשע ועד ללו ריד מיודענו. במובן הזה, "ברזל ואבנים" מסמל קפיצת מדרגה נוספת. ההשפעות עדיין כאן, כמו למשל בשיר ל"עמוק הלילה" המציג הדים לעבודות הגיטרות של יוסי אלפנט בימי הפליטים, לצד מעברים מוסיקליים שמזכירים את הקיור בשיאם, ובשיר הנושא שמתכתב עם התקליטים המאוחרים של ברוס ספרינגסטין – אך זהו גם תקליט שבו רותם מציג אמירה אישית וטעם מובחן. ככה צריך להישמע תקליט רוק: רלוונטי לקהל שלו (כמו למשל שיר הנוסטלגיה המפוכחת "הכיתה שלנו", או "עיר שלא נרדמת" על הסצנה התל אביבית), וכזה שמייצר קו מוסיקלי ברור בין השפעות מהעבר לרלוונטיות להווה.

"ברזל ואבנים" (טעימה מהאלבום)

נעם רותם – ברזל ואבנים (נענע דיסק)

אמנים שונים – "ארבע אחרי הצהריים"

אי אפשר להתייחס ל"ארבע אחרי הצהריים" של גלי צה"ל רק כאל עוד תוכנית מוסיקה יומית המשודרת בתחנת רדיו מרכזית. אלו לא רק 31 השנים שבהן היא משודרת בלי הפסקה, לא רק הקו המוסיקלי המעודן שמפגינים עורכיה (דלית עופר ויורם רותם), ואפילו לא העובדה שאות הפתיחה שלה – "תמונה" שכתב יצחק קלפטר ליעל לוי – מוכר בעיקר הודות לה ולא בזכות האלבום המקסים שממנו הוא לקוח. "ארבע אחרי הצהריים" היא שמורת טבע ומזכרת יפה מימים אחרים. ימים שבהם לארץ ישראל הישנה והטובה היה ייצוג פופולרי ולא רק ערך נוסטלגי המהווה משקל נגד לתרבות הריאלטי.

הרוח של "ארבע אחרי הצהריים" אמנם מנשבת בעבר, אבל הפופולריות העצומה שלה היא ממשיכה לזכות הובילה למסקנה שניתן לתרגם את המותג גם לכסף. ולראייה: שני האוספים המשולשים שיצאו בשנים האחרונות ומכרו עד היום למעלה מ-80 אלף עותקים – הישג נדיר בכל הקשור למכירות אלבומים בשנים האחרונות בישראל.

כעת יוצא הכותר השלישי בסדרה, וגם הוא שומר על המתכונת המוכרת: 68 שירים הממלאים בשמחה שלושה דיסקים הגדושים בכל טוב. מ"את אינך יודעת" של שלמה ארצי ו"עטור מצחך זהב שחור" של אריק איינשטיין, דרך "על כל אלה" של יוסי בנאי, "אם תרצי" של התרנגולים, "כבר אחרי חצות" של אילנית ו"איריסים" של עפרה חזה, ועד ל"את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין ו"מישהו" של יהודית רביץ.

חובבי הזמר העברי הקלאסי מחזיקים בוודאי חלק גדול מהשירים האלו בתקליטייה הפרטית שלהם, אבל איגודם כאן, לצד הסיפורים הקטנים שעורכי האוסף (עופר ורותם) שזרו בחוברת היפה, מבטיחים ששוחרי הז'אנר ייהנו מהם לא רק בארבע אחרי הצהריים.

"על כל אלה" – יוסי בנאי (טעימה מהאלבום)

אמנים שונים – ארבע אחרי הצהריים (אן.אם.סי-יונייטד)

צילום מתוך עטיפת האלבום

דודה – דודה (מהדורה כפולה)

כשאלבומה היחיד של דודה יצא בתחילת שנות השמונים, הוא זכה לכתף קרה מהקהל והלהקה תויגה במהרה ככישלון מסחרי. בעלי הבית, גידי גוב ודני סנדרסון, אמנם היו כוכבים שהציגו עשרות קבלות ממצעדי הפזמונים עוד מימי כוורת וגזוז, אך הפאזה הרוקית הכבדה שהם ביקשו להציג בדודה נפלה על אוזניים שהתקשו ליהנות מהרוק הישראלי החדש והבתולי שצמח באותם ימים בארץ. כמה שנים אחרי, כשהצליל הזה הפך לז'אנר המוביל בארץ, מרבית ההרכבים והאמנים ששכבו בשעתו על הגדר בשבילו ("חמסין" של אפרים שמיר, גרי אקשטיין ומני בגר למשל) כבר החליפו תקליט ופנו לרוק מתון יותר.

גוב וסנדרסון, שצירפו ללהקה (שנקראה בתחילה "קשר חם") את הגיטריסט יהודה עדר (אקס תמוז ומי שהחליף את סנדרסון בלהקת הנח"ל), את הבסיסט אלון נדל ואת המתופף דובי קיזלשטיין (שהגיעו מהמופע "קוראים לזה אושר" של יהונתן גפן ואסתר שמיר), תפקדו כאן גם כמפיקים העסקיים של הלהקה, אולם היעדר ההצלחה בקופות ובחנויות התקליטים הובילה את השניים לפירוק די מהיר של העסק ולהחלטה על התמקדות בקריירת הסולו של כל אחד מהם.

מבחינת הקהל, האלבום של דודה נחשב לאחד הפספוסים הכי גדולים ברוק הישראלי, ויש לקוות שהמהדורה המחודשת והכפולה שלו תתקן במעט את העוול ההיסטורי. לאורך השנים כמה משיריו הפכו ללהיטים גדולים, כאלו שסנדרסון וגוב – ביחד או לחוד ­- לא מסוגלים לסיים הופעה בלעדיהם, כמו "ערב אבוד", "לידיה הלוהטת" ו"אלף כבאים". אך גם ליתר השירים כאן יש מקום של כבוד ביצירה הסנדרסונית, ובהם "נשר" הכבד (שיצא כסינגל הראשון מהתקליט למרות שאורכו כמעט שבע דקות), "גרעינים", שהוא בן דודו הפחות מוכר של "ערב אבוד", ו"שקט שקט" בעל הגרוב העדין.

לאורך כל הקריירה שלו נע סנדרסון על הציר שבין הנונסנס הוודי אלני לתפיסת הרוק – ההומוריסטית לכשעצמה – של פרנק זאפה. בדודה, כפי שניתן לשמוע גם בהקלטת ההופעה החיה המצורפת כבונוס למהדורה החדשה, הוא הימר על זאפה ונכשל. 31 שנה אחרי צאתו, "דודה" האלבום הוא עדיין אחד מציוני הדרך החשובים של הרוק הישראלי. שווה לתת לו צ'אנס נוסף.

"גרעינים" (טעימה מהאלבום)

דודה – דודה (מהדורה כפולה) (אן.אם.סי-יונייטד)

צילום מתוך עטיפת האלבום

הסטרוקס – "Angles"

קשה לחשוב על להקה שהצליחה לייצר לאחרונה באזז גדול יותר סביב אלבומה החדש מאשר הסטרוקס. ובעידן שבו להקות רוק משווקות כמו קבוצות רכישה לפרויקט מגורים בראשון לציון מערב, הסטרוקס עדיין מתאימים למשימה כמו כפפה ליד. מאניה סביב להקה היא אמנם לא דבר חדש בדברי ימי הרוק, אבל הייפ מוזיקלי הוא מושג שלסטרוקס יש זכות ראשונים עליו. לפחות לסטרוקס של תחילת העשור הקודם.

קצת מוזר לחשוב על זה ככה, אבל חלפו עשר שנים מאז ש"?Is This It", אלבום הבכורה שלהם יצא לשוק והמציא למעשה מחדש את הרוק, או יותר נכון – שרטט את קווי המתאר של תחום המחייה החדש שלו. בעשור שחלף מאז האלבום המבריק ההוא, התרחשו כמה תהליכים אצל חברי הסטרוקס, בקרב צרכני הרוק ובראש של מנהלי החברות התקליטים. כל אחד משלושת חברי הקבוצות האלו נמצא כיום במקום שונה לגמרי, וכך הציפייה של ג'וליאן קזבלנקס וחבריו ש"Angels" ישחזר את ההייפ (ובאו נודה על האמת, גם את ההישג האמנותי-מסחרי) של "?Is This It" כמעט תלושה מהמציאות.

נראה שהראשונים שמודעים לפער העצום שבין הרצון ליכולת הביצוע הם חברי הסטרוקס עצמם, ואחת הראיות לכך הן חמש השנים שלקח להם להשלים מאז שאלבומם השלישי "First Impressions of Earth" נחת בחנויות ועד שהסנוניות הראשונות מAngels"" דלפו לרשת. הפסקה של חמש שנים בין אלבומים היא נצח במושגים של להקת רוק, בטח בעידן שבו טרנדים מתחליפים על בסיס רבעוני כמעט. זה לא פלא שחברי הלהקה כמעט שניתקו את הקשר ביניהם במהלך התקופה הזו, וקזבלנקס, המוח והלב של החבורה הזו הלך על אלבום סולו ולקח איתו את כל הקופה.

Angels"" יצא לדרך עם נתוני פתיחה לא הוגנים. ולמרות הציפיות העצומות ממנו, הוא עומד במשימה – ואפילו בכבוד. הוא מרגיש ומתנהג כמו שלושת האלבומים הקודמים של הסטרוקס. כמותם, גם הוא מדויק וקצר (קצת יותר מ-34 דקות), והוא טעון בשירי אלקטרו-רוק מהירים שטובים למועדון ולמערכת הביתית. הייפ אמנם לא יהיה כאן, אבל הסטרוקס יכולים לסמן וי גדול על העשור הראשון שלהם ולחשוב ברצינות איך הם רוצים להישמע בעוד חמש שנים. רמז: שיחת ועידה עם טום יורק מרדיוהד יכולה לעזור.

טעימה מהאלבום

הסטרוקס – Angles (אן.אם.סי-יונייטד/RCA)

צילום מתוך עטיפת האלבום

רדיוהד – The King of Limbs

לפני ארבע שנים, כשרדיוהד שחררו את "In Rainbows", הם הציעו אותו בתחילה ברשת במודל חדשני לשעתו – שהלקוח ישלם עליו כמה שהוא רוצה. תום יורק וחבורתו הוכיחו במהלך ההוא שלצד ההתעסקות בבחינת גבולות הרוק, הם חושבים כמעט כל בוקר מחדש גם על הצדדים הפחות מוסיקליים של העסק.

המהלך ההוא הסתיים בהצלחה חלקית, שכן רק 66 אחוזים מהגולשים הסכימו לשלם על התקליט ההוא, למרות שהם יכלו לקבוע את מחירו, ולמרות (אפילו יותר גדול) שהוא היה אלבום ענק. כמה חודשים אחרי, לא לפני שקראו תיגר על חברות התקליטים במהלך, שחררה רדיוהד את התקליט גם בפורמט פיסי מלא – בדיסק ובויניל – לחנויות.

בשינויים קלים הם שחזרו את המהלך הזה גם באלבומם החדש ""The King of Limbs. וכך, כחודשיים לאחר שעלה לרשת באופן רשמי, הוא מנסה שוב לכבוש את הצרכנים בשיטה הישנה של לשלם כסף תמורת דיסק פלסטיק המגיע ארוז בעטיפת קרטון דקה.

היות וסוגיית המחיר שוב צמודה למוצר של רדיוהד, נשאלת השאלה האם יש סיבה ללכת ולרכוש אותו. בגדול התשובה היא כן. מי שעבר עם רדיוהד את כל התפניות ותת הסוגות המוסיקליות שהם הציגו מאז "Kid a" של תחילת העשור הקודם וחזר לבקש עוד, ימצא ב""The King of Limbs את כל אותן סיבות שהקדרות והפוסט מודרניות של יורק וחבריו מעלה חיוך על פניו.

זהו אמנם לא האלבום הכי גדול של רדיוהד, אך ההפקה של נייג'ל גודריך והמיזוג העדין בין אלקטרוניקה לרוק, עדיין מהלכים קסם. בטח כשהם בפורמט שמסתייע במערכת שמסוגלת למקסם את האוצר החבוי בו.

צילום מתוך עטיפת האלבום

רדיוהד- The King of Limbs(הליקון/XL)

אמיר שוורץ הוא העורך הראשי של חברת מוטו תקשורת