קלישאה בתפריט

כלל ידוע הוא שכאשר הולכים לקומדיה רומנטית רצוי להגיע מאובזרים בפופקורן, בן זוג ומידה של סלחנות. למה סלחנות? כי אתם יודעים מראש שתיאלצו לסלוח על רגעי קיטש שיבליחו מפעם לפעם.

קתרין זטה ג'ונס ("אושן 12", "טרמינל") היא קייט ארמסטרונג – שפית במסעדה יוקרתית במנהטן שמנהלת את ימיה לפי משמעת קפדנית, אותה היא משליטה במטבח וגם מחוץ לו.

ביום בהיר אחד משתנים חייה, כאשר זואי, אחייניתה בת ה-9, פורצת במפתיע לתוכם, ממש לאחר שאיבדה את אמה בתאונת דרכים בדרך אל אחותה – אל קייט.

נטולת כל חן או סבלנות אוספת קייט את זואי אל ביתה ומכינה לה ארוחת ערב נפלאה במושגים של מבוגר – דג מטוגן. זואי מזדעזעת וחולמת על פיצה, קייט לא מבינה מה הבעיה עם הדג.

במהלך ימי החופשה שלוקחת קייט בכדי לטפל בזואי היא מחליטה מסיבה לא ידועה לקפוץ לכמה דקות למסעדה. כשהיא מגיעה חושכות עיניה – במטבח שלה מפזזת דמות לקול צלילי אופרה, תוך שהיא משמיעה בדיחות קרש ומנופפת בידיה כאחוזת עווית.

ניק פאלמר (ארון אקהארט, "תודה שעישנתם") הוא שף שובב וחצוף, בעל נפש חופשייה כשל ציפור דרור. גישתו החיננית אל המטבח סותרת את זו של קייט, והיא מחזיקה את עצמה לא לחבוט בו במחבת סטייקים כבדה.



קייט חוזרת לעבודה ומתקשה להתרגל לסופת ההוריקן הבלונדינית שמכרכרת סביבה, ולא מפסיקה לשגר אליה קריצות מהרגע שנפגשו לראשונה. קייט מסרבת להיכנע למתיקותו של "הוריקניק", ובד בבד לא מצליחה ליצור קשר טוב עם זואי, שמתגעגעת אל אמה ולא טועמת כלום כבר שבועיים.

בהמשך, בלית ברירה, לוקחת איתה קייט את זואי למטבח, וניק, שלא מפספס שום הזדמנות ומזהה אנורקסיה בשלב מתקדם, מתקרב אל זואי דרך הקיבה וגורם לה לחבב אותו. זואי התחמנית מסדרת לקייט פגישה עם ניק, מה שנקרא Off Duty, כדי לקרב ביניהם.

קתרין זטה ג'ונס היא שחקנית לא רעה בדרך כלל, אך משהו לא טוב קורה כאן. אולי זה התסריט, אולי זה הבמאי, אולי האוכל היה מקולקל, אבל משהו לא הסתדר בדמות של קייט. לפי כל הכללים, ולפי דברי הבמאי, היא אמורה להיות דמות נוקשה, קפדנית, טרחנית, ואפילו אובססיבית, אבל לא כך היה.

כנראה שקייט לא מצליחה להחליט מיהי בדיוק, והתוצאה היא דמות פושרת ונטולת עומק. במטבח היא די פאסיבית ואפאטית, בחיים היא רגשנית, אצל הפסיכולוג שלה היא מבולבלת ובאהבה היא ילדותית וחסרת סבלנות.

הדמות של קייט לא מצליחה להידחס לתוך הטייפקאסט של שף נאצי. היא אמנם לא שולחת מי יודע מה חיוכים לכל עבר, אבל משהו בהצגת הדמות היה מאולץ ולא אחיד.

ניק המגניב מגיח אל המטבח, כולו שנינויות, ותוך שנייה מחליט שיעד הכיבוש הבא שלו הוא קייט. נו באמת. לא היה צריך הרבה כדי לגרום לה לבסוף להיכנע (ושוב – נו, באמת?), והארוחה המשותפת שלהם אצלה בבית (ותודה לזואי) נעשתה בדיוק לפי כללי הרומן הרומנטי – הוא מגיע עמוס מצרכים, משתובב עם זואי במטבח ומלמד אותה להקפיץ פטריות במרינדה. הם יושבים אחר כך לאור נרות בסלון וממלאים פיהם פסטה ברוטב משהו-משהו, ובסוף, כשזואי נרדמת, הוא נושא אותה בהירואיות אל המיטה כשקייט מביטה מהצד ומשחררת אנחת התפעמות קלה.

לאורך הסרט נשזרות שתי מערכות היחסים – של קייט עם זואי ועם ניק. שתיהן צועדות בשביל המוכר של סרטים מסוג זה – גישושים נבוכים בהתחלה, התקרבות נפלאה, קתרזיס ומיד לאחריו נפילה. אחרי הנפילה כמובן באה ההתאוששות, ובנות ישראל מזילות דמעה או שתיים לתוך קרטון הפופקורן ונזכרות כמה העולם נפלא. אכן.



המסקנה המתבקשת היא ש"אהבה בתפריט" הוא לא קומדיה רומנטית, אלא סרט אימה. לא כזה שגורם לכם לכסות את העיניים בפחד, אלא כזה שגורם לכם לפלוט אנחות זעזוע בשל הקלישאות שמרעידות לכם את הקרביים.  

נדמה כאילו הבמאי, סקוט היקס, פרץ אל מדור הקיטש של סרטי הקומדיה הרומנטית מכל הזמנים, הכין לעצמו רשימת מכולת של הקלישאות החרוכות ביותר ועבד מאוד מאוד קשה כדי לא לפספס אף אחת מהן. התוצאה היא פאזל עקום המורכב מקטעים בנוסח סרטים אחרים. רוצים קומדיה על אוכל? תראו רטטוי; רוצים סרט על דמות אובססיבית? תראו את הכי טוב שיש; רוצים את הדבר האמיתי? פשוט תראו את "המטבח של מרתה" (גרמניה, 2001).

בשורה התחתונה מדובר בבזבוז של זמן. הקלישאות נבובות, הכימיה בין השחקנים היא תוצאה של ניסוי מעבדתי כושל, ורק זואי, אותה מגלמת אביגייל ברסלין ("מיס סאנשיין הקטנה"), היא קרן אור בכל הביצה הטובענית הזאת, ומקבלת שאפו על המשחק שובה הלב.

"אהבה בתפריט", ארה"ב, 2007. במאי: סקוט היקר. שחקנים: קתרין זטה ג'ונס, אהרון אקאהרט, אביגיל ברסלין, פטרישיה קלרקסון, בוב בלאבון, ג'ני ווד. 103 דקות.