קירות מדברים

בעשור האחרון אי אפשר עוד להתעלם מתופעה המתפשטת ברחובות הערים הגדולות בארץ – קירות בתים, חדרי מדרגות, אבני מדרכות ומשטחים ציבוריים משמשים קנבס לעבודות אמנות, למסרים פוליטיים וחברתיים ולהצהרות אישיות מתוחכמות ומדהימות באיכותן.

התופעה אינה ייחודית לישראל כמובן, ובעולם היא מוכרת כבר משנות השבעים, אז כונתה בשם גרפיטי. צורת אמנות ייחודית זו, שנחשבה לחדשנית ולחתרנית לא פחות, הפכה עם השנים לתרבות של ממש. עם האבות המייסדים שלה נמנים אמנים ידועי שם כמו קית' הרינג, בסקיאט ואחרים, וכיום ממשיכים אותה אמנים עכשוויים דוגמת בנסקי הבריטי, OakOak הצרפתי ורבים נוספים.

כשהיצירה פוגשת את רחוב

אמנות הרחוב (Street Art), או כפי שהיא מכונה לעתים – פוסט גרפיטי, נתפסת עדיין כפעולה בלתי חוקית ויש שיאמרו אפילו ונדליזם עירוני, אך במקביל היא מתחילה למצוא את דרכה דווקא אל לב לבו של הממסד – הגלריות ובתי המכירות הפומביות הנחשבים ביותר בעולם. תהא ההתייחסות אליה אשר תהא, אי אפשר עוד להתעלם ממנה.

בישראל חל המפנה הראשוני בתחום אמנות הרחוב בשנות השמונים, עם ציוריו של רמי מאירי שלראשונה צייר על קירות העיר באישור העירייה ובהזמנתה. "בשנים האחרונות התמלאה תל אביב, בעיקר במרכזה ובדרומה, בדימויים שונים על קירות בתים נטושים או על חומות, מססמאות פשוטות, דרך כתובות גרפיטי מורכבות ועד קומפוזיציות צבעוניות מחושבות, בעבודות גדולות מאוד לצד עבודות קטנות ונסתרות", אומרת טל לניר, אוצרת התערוכה "בפנים: אמנות רחוב בתל אביב", שהוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2011, ומחברת הספר "אמנות רחוב בישראל".

"עיקר ייחודן של העבודות הוא בתעוזתן ובחדשנות שלהן בכל הנוגע לקשר שבין יצירה ובין רחוב", אומרת לניר. "בעבודות ניכרים סגנונות עבודה ושיטות שונות, מציור בתרסיסי צבע או ציור באקריליק ועד עבודות הדבקה וסטנסיל. חלקן צבעוניות וחלקן בשחור לבן אך לכולן מכנה משותף אחד: כולן בוצעו בהיחבא, מחוץ לחוק ובעיקר באזורים שבהם עינן של המשטרה והעירייה פקוחות פחות. דווקא שם העוברים והשבים מגלים עולם חדש – עולם שצובע את הקירות האפורים בצבעים זוהרים ומתגלה בשיא דימויו ובשפה חדשה המתפשטת בקרב יודעי דבר".

אמנות הגרפיטי נתפסת עדיין כפעולה בלתי חוקית. יצירה של Dede

המשותף ליצירות הוא שכולן בוצעו בהיחבא ומחוץ לחוק. יצירה של Dede

אי אפשר עוד להתעלם מהאמנות הזאת. יצירה של Dede

אלטרנטיבה בתוך המרחב הציבורי

אחד המאפיינים של אמנות הרחוב, כאמור, הוא היותה חתרנית ולכן רוב האמנים אינם מזדהים בשמם המלא אלא ממציאים לעצמם כינויים, מעין שם במה. אחד האמנים הראשונים שעבודותיהם החלו להופיע ברחובות תל אביב הוא Know Hope אשר עבודותיו בתחילת שנות האלפיים סקרנו רבים. גם האמניםKlone ו-Zero Cents החלו להתגלות באותה תקופה אם כי בסגנון שונה.

"אמנות רחוב היא שם כללי לדברים שנעשים בחוץ", אומר איתמר דאובה, ראש המסלול לאיור בשנקר, "אך אין ספק שזו אמנות שמחוברת לעולם הצעירים, עם שמות בדויים ועם אפיל מחתרתי, המשתלבת היטב עם עולם המוזיקה והאופנה. מהאמנות הזאת התפתחה שפה גרפית שלמה שנכנסה אפילו למיינסטרים של הגרפיקה, בצורת גופנים שהם גופנים של גרפיטי", הוא אומר.

במרכזה של אמנות הרחוב בארץ עומדת לרוב אג'נדה פוליטית, אך היא מתייחסת גם למחאה חברתית ולנושאים כמו עוני, צפיפות עירונית או גירוש עובדים זרים וכמובן למחאה פמיניסטית, אם כי מספרן של אמניות הרחוב קטן בהרבה ממספרם של האמנים הגברים. אחת מאמניות הרחוב הישראליות הידועות היא FOMA<3, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הפועלת משנת 2007 ומשתמשת במגוון טכניקות כגון ציור, צילום ורישום. היא מתייחסת בעבודותיה לנושאים חברתיים ופוליטיים וכמובן לנושאי מגדר. העבודות שלה נעשות לרוב בצבעי אקריליק והן מתאפיינות בתערובת של דימויים, כתמים וטפטופים.

"יש לי האפשרות לחשוף את הרגשות והחוויות שלי בפני אנשים ואולי לגרום להם גם להרגיש משהו. אני לא מקבלת הרבה תגובות על העבודות בגלל שאני פועלת תחת שם בדוי, אבל קרה כבר שנשים אמרו לי שהן מאוד מזדהות עם העבודות שלי, שהיה להן משהו להגיד והן לא ידעו איך לנסח אותו ושהאמנות שלי אומרת בדיוק את זה. מבחינתי זו תגובה מדהימה. אני חושבת שזה נותן המון תקווה ונחמה – לראות משהו ברחוב ולהרגיש שמישהו אומר את מה שאתה מרגיש. זה יוצר סולידריות".

במרכזה של אמנות הרחוב בארץ עומדת לרוב אג'נדה פוליטית. יצירה של Foma

אלטרנטיבה בתוך המרחב הציבורי לכל הזיהום הוויזואלי שסובב אותנו. יצירה של Foma

נקודת מפגש של שאלות

אמן הרחוב הישראלי Dede מסביר כי הציור הפך למדיום חזק ואהוב מבחינתו, כשהתחיל גם לדבר דרכו ולהביע רעיונות, סיפורים ורגשות, ומאוחר יותר פשוט התמכר לכך. "התחלתי לצייר כי זה משהו שמשך אותי אינטואיטיבית ויצרית, בלי תכנון או מחשבה. תמיד ציירתי או קשקשתי ותמיד הייתי צריך לעשות משהו עם הידיים", הוא אומר.

"היות שאני עובד בסגנונות ויזואליים שונים ורבים ובטכניקות שלמדתי ולימדתי את עצמי לאורך השנים, אני מניח שהסגנונות המזוהים ביותר שלי הם סטנסיל (חיתוך שבלונות) וציור בשחור ולבן. אני נוהג להשתמש באיקונים תרבותיים וחברתיים כדי להעביר רעיונות, והאיקון שאולי הכי מזוהה אתי הוא הפלסטר, על משמעויותיו השונות".

"אני חושב שאמנות הרחוב מתאימה לי כי כך אני יכול להביע את דעתי ולהעביר את הרעיונות שלי לציבור הרחב, בלי להתחשב בדעתו של אף אחד ובלי להזדקק לעזרתם של אוצרים וגלריות. פרט לכך, זו הדרך שלי לומר שאני כאן, משתלב בטקסטורה העירונית ומשאיר משהו אחריי. העולם הזה מיוחד כי הוא דינמי ולא נח לשנייה, הוא לעולם לא משעמם ומכיל תוכן תוסס, חזק ולא מצונזר, שבוער לאנשים לצאת ולהראות אותו בחוץ. זאת נקודת מפגש של הרבה שאלות על אמנים, אמנות ועולם האמנות".

עדי סנד (Sened), צייר ופסל, אדריכל בהשכלתו ובוגר המחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בבצלאל, פועל יותר מעשור במרחב הציבורי כאמן וכשותף בעיצוב הנוף העירוני והשיח התרבותי. "כאמן שעוסק בציור מופשט ובקומיקס במרחב האורבני, יצרתי את סדרת הדפסי 'הקופסונים' (דמויות שהתפתחו מהפשטה של קובייה, בעלות קו ייחודי וסגנון אישי). הדמויות הללו חוזרות בווריאציות שונות ובהקשרים משתנים תוך כדי התייחסות לדמויות מתרבות ההמונים בטלוויזיה ובקולנוע ולנושאים בתולדות האמנות". לדבריו, אנשים בעיר נחשפים לדיאלוג פתוח בין יצירות אמנות שונות, המשבשות את המרחב מחד גיסא, ויוצקות בו חיות אותנטית מאידך גיסא.

יצירה של Dover D. צילום: אביר סולטן

העוברים והשבים יכולים לגלות עולם חדש ביצירה של Dover D. צילום: אביר סולטן

עולם יפה יותר

"המניע של רוב אמני הרחוב בארץ ובעולם הוא דמוקרטי", אומרת הילה שאלתיאלי, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. "זה לא נכון להסתכל עליהם כעל פורעי חוק. מדובר באנשים שהחליטו להפוך את הרחוב לקנבס שלהם ובעצם הופכים את העולם ליפה יותר. מבחינת התוצאה והתכנים, הרי שאלה מעוררים דיון ציבורי ומשמשים ערוץ דמוקרטי להבעת עמדות". האמן צח שיף, הפועל תחת הכינוי S Boy, עובד הן בסטודיו והן ברחוב.

בעבודותיו הוא בוחר לטפל בדרמה החברתית-פוליטית הנראית בדרכו אל הסטודיו שלו, הממוקם בתוך בניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ופונה לגינת לווינסקי. עבודותיו מתריסות, מבטאות אמירה חברתית ומעודדות חשיבה ודיון על מציאות אנושית מסוימת, שבה הגיבורים הם פליטים ומהגרי עבודה.

שיף סבור כי אין סתירה בין קבלת גושפנקא מהממסד להעברת המסר של אמנות הרחוב. "בארבעת החודשים הראשונים שבהם רק התחלתי להתנסות באמנות רחוב ללא אישור, הגעתי מיד למסקנה שההתערבות האורבנית שבאה בלי גושפנקא אינה נכונה. עיריית תל אביב, למשל, הרימה את הכפפה ואפשרה לי לעבוד על קיר בדרום העיר, עבודה חופשית לחלוטין שבה הבעתי את האמירה האישית שלי לגבי האזור שבו אני נמצא".

"אני גורס שהמלחמה המתמדת שקיימת ושקיבלה גיבוי עם המחאה החברתית יותר חזקה כשהיא באה דווקא מתוך הממסד. לדעתי צריך להקצות בעיר אזורים מסוימים לעבודה חוקית. אמנם יהיו תמיד אמנים שירגישו שבזה מוציאים להם את העוקץ, אך האמירה צריכה לבוא ממקום עמוק ולא להיות קשורה לאישורים כאלה ואחרים".

עיריית תל אביב אפשרה לחלק מהאמנים לעבוד על קיר בדרום העיר. יצירה של S Boy

דרמה חברתית-פוליטית הנראית בדרך אל התחנה המרכזית החדשה. יצירה של S Boy

זהירות, לא לדרוך

ציורי מדרכה הם ענף נוסף של אמנות הרחוב, אלא שבשונה מציורים על קירות, הם אינם מתמודדים עם שאלות חברתיות-פוליטיות נוקבות אלא באים לבטא יופי. ציורי המדרכה של השנים האחרונות מצטיינים ביכולות טכניות מדהימות ושופעים אפקטים ויזואליים יוצאי דופן, תעתועי ראייה ומשחקי פרספקטיבה, ההופכים אותם ליצירות אמנות מרתקות, גם אם זמניות.

מלאני סטימל ואן לטום, אמנית וציירת מדרכות אמריקאית, הקימה עם ג'ולי קירק פורסל קבוצת אמנים בשם "We Talk Chalk", שלפני כשנתיים ביקרה בישראל והשתתפה בפסטיבל ציורי מדרכות שהתקיים ברמת השרון. "ציורי מדרכות הופיעו כבר לפני 500 שנה באיטליה, כשאמנים היו מציירים בעזרת גירים צבעוניים דמויות מהברית החדשה להנאתם של באי הכנסייה. הציורים הללו לא החזיקו מעמד זמן רב, ולכן האמן לא נשאר באותו מקום אלא המשיך הלאה לפרויקט הבא, שהיה במקום אחר ואף במדינה אחרת".

"בשנים האחרונות ציורי המדרכה הופכים לאמנות מקובלת, וחלקם אף נעשים בצבעים עמידים", היא מספרת. "כיום יש ציירים המתמחים בציורי מדרכה ומתפרנסים מכך בכבוד. אנחנו יוצרים עבודות תלת-ממדיות במקומות שונים בכל העולם, על פי הזמנה ממפיקים של אירועים שונים ושל פסטיבלים בינלאומיים. אף על פי שמדובר באמנות שונה לחלוטין מאמנות הגרפיטי, יש קווי דמיון ביניהן, בעיקר משום ששתיהן התחילו ברחובות בצורה בלתי פורמאלית".

ציורי מדרכה שופעים אפקטים ויזואליים יוצאי דופן, תעתועי ראייה ומשחקי פרספקטיבה

מהרחוב אל הגלריות

כאמור, בשנים האחרונות אמנות הרחוב עושה את דרכה מהרחוב אל הגלריות ואל חללי התצוגה היוקרתיים בעולם. עבודות של אמנים כמו בנסקי נמכרות במיליוני דולרים וגלריות נחשבות מתחרות על האפשרות להציג אותן. בעוד אמנים רבים מקפידים להישאר בתחום הרחוב הרי שחלקם עושים את המהפך ועוברים לעבוד בגלוי ובשיתוף פעולה עם הממסד.

אמן הגרפיטי Tilt הוזמן על ידי רשת בתי מלון יוקרתית בצרפת לעטר סוויטה במלון, ומדי פעם אף צצים להם "סיפורי סינדרלה" דוגמת הסיפור על דיוויד צ'ו, אמן גרפיטי שהוזמן לקשט את המשרדים הראשונים של פייסבוק בשנת 2005. אף שהוצע לו תשלום עבור עבודתו, הוא בחר לקבל מניות בחברה במקום תשלום. כאשר הונפקה החברה בבורסה לפני כמה חודשים, הפך צ'ו למיליונר.