קייטנת יתומי צה"ל כמשל לחיים: סדרת ילדים כזאת לא הייתה פה

יש סדרות שניגשים אליהן דרך העלילה – מחפשים מנוע, קונפליקט, קצב, תפניות. ויש סדרות שמכריחות אותך לעצור ולשאול שאלה אחרת לגמרי, לא רק "מה יקרה עכשיו?", אלא "איך בכלל נכון לספר את הדבר הזה?". ככה הרגשנו כשהתחלנו לעבוד על "קייטנה של החיים" (כאן חינוכית), סדרה ליום הזיכרון שמתרחשת בקייטנת יתומי צה"ל. כבר מהרגע הראשון היה ברור שאי אפשר לעבוד כאן מתוך אותם מקומות שאנחנו בדרך כלל יוצרים מהם. כשהמנוע של היצירה הוא לא רק עלילה אלא גם רגש, אמת ובעיקר אחריות, נדרש סוג אחר של הקשבה.

>> "כאב האבל הוא כמו צירי לידה": 5 אלמנות מדברות על הזיכרון, הגעגוע וההתמודדות
>> רוקדת בסלון: איך למצוא משמעות בחיים אחרי שאיבדת בן ואימא?
>> "המכתוב הכואב שלנו": על אהבה שנגדעה בטרם עת והבחירה בחיים

נקודת המוצא האישית של כל אחד מאיתנו אל מול השכול הייתה שונה לחלוטין. סיון (מיוצרות הסדרה) דווקא חיפשה בילדותה את תכני יום הזיכרון; היא הייתה יושבת מול הטלוויזיה ובוכה בלי סוף, כאילו מנסה להכין את עצמה לאפשרות של אובדן דרך המסך. אביעד (במאי הסדרה), לעומת זאת, זוכר את עצמו כילד שבורח. בזמן שאחותו הגדולה גמעה סרטון אחרי סרטון, הוא היה מציץ מהצד – מנסה לראות בלי באמת לראות. המחשבה על אנשים שמתו פתאום, יחד עם המוזיקה העצובה והסוף הידוע מראש, הייתה פשוט גדולה מדי עבורו.

אולי דווקא בגלל הפער הזה, שקיים בכל בית ואצל כל אדם, רצינו לייצר לילדים שיח מורכב על מוות ואובדן, אבל כזה שלא ירסק אותם. רצינו להיות פשוטים בלי לגלוש לקלישאות, מצחיקים בלי להיות קלילים מדי, ועצובים בלי להיות כבדים מדי. חיפשנו כל הזמן את המתח העדין שבין השכול לבין החיים. מבחינת אביעד כבמאי, המתח הזה ליווה כל החלטה אמנותית על הסט ובחדר העריכה. איזה פסקול שמים מתחת לסצנה? מה הטון הנכון? מי מוביל את הסדרה, החיים? המוות? הניסיון לאזן ביניהם? אביעד קורא לזה "מבחן הצמרמורת": אם אתה יושב מול המוניטור ומרגיש צמרמורת, כנראה נגעת במשהו נכון. וב"קייטנה של החיים" היו לא מעט רגעים כאלה.

 

>> הצד הלא מדובר של אובדנות בצבא: היתומים השקופים של צה"ל

כדי ללכת על החוט הדק הזה, פרשנו רשתות ביטחון. ליוו אותנו פסיכולוגית ילדים, עורכת תסריט, צוות הפקה מעורב, רפרנטיות מטעם הערוץ – ובעיקר, יתומים ואלמנות מארגון אלמנות ויתומי צה"ל. היה לנו חשוב להקשיב, לדייק, ולזכור כל הזמן את מי אנחנו פוגשים בצד השני של המסך. אחד האתגרים שלנו היה הדמות של פאדי, הילד שמגיע לקייטנה בפעם הראשונה. פאדי הוא "העיניים של הצופה", דרכו הילדים לומדים להכיר את העולם הזה. היה צריך לכתוב וללהק שחקן שיודע לגלם ילד שנושא איתו המון עצב, והוא בכלל ילד שמח. דמות שילדים יכולים ורוצים להזדהות איתה; ילד שמגיע לקייטנה, המקום הכי שמח שיש, והוא בקונפליקט שבין מה שקרה לו, לבין מה שקורה לו עכשיו. דרך פאדי הצלחנו להגיד לילדים, כבר בפרק הראשון, מותר לכם להיות בסדר. בסדרה הזאת, כמו אחרי אובדן, מותר לצחוק, מותר לשמוח וחובה ליהנות.

מה שהחזיק אותנו לאורך כל הדרך היה האמון בצופים הקטנים שלנו. גילינו שילדים מבינים מוות בצורה הרבה יותר נקייה, פשוטה וטבעית מאיתנו המבוגרים. הם שואלים שאלה ישירה: "מה יקרה לי אם מישהו שאני אוהב ימות?". וכשהם מקבלים תשובה אמיתית וכנה, שתהיה עצבות, ויהיה קושי, אבל תשובה שמיד מגלמת גם תקווה, שאתם לא לבד, אתם תהיו בסדר, אז משהו בהם נרגע מיד.

עוד לפני 7 באוקטובר, ובוודאי אחריו, ידענו שיש במדינה שלנו לא מעט ילדים שאיבדו את היקר להם מכל, וכמעט ולא רואים אותם על המסך. רצינו לתת להם ייצוג שלא מבוסס על רחמים. להזכיר שהם ילדים כמו כל ילד אחר: עם הומור, שטויות, חברות, עם מבוכה ועם חיים. ואנחנו מקווים שהצלחנו. קיבלנו זכות יוצאת דופן לעצב לילדי ישראל חוויית צפייה אחרת ליום הזיכרון. לא כזאת שמציפה או מרחיקה, אלא כזאת שמנגישה את המורכבות ומשאירה את הצופים עם משהו ביד.
"קייטנה של החיים", מיני סדרה בת 4 פרקים, עולה בכאן חינוכית לקראת יום הזיכרון, ונוצרה בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. לצפייה בכאן BOX ובפלטפורמות הדיגיטל של כאן חינוכית

הכתבה פורסמה לראשונה באתר טיים אאוט