קורס הפחדה ללידה

בהגיענו לישורת האחרונה של ההריון, נרשמנו, כמו רוב הזוגות שעוברים הריון ראשון, לקורס הכנה ללידה. שמענו מהרבה חברים שזה מאוד עוזר, שמקבלים שם המון מידע שלא ידענו קודם לכן על כל התהליך, על נהלים, על מה מקובל ומה לא, הרבה "עשה ואל תעשה" ובכלל שהקורס מקנה מושג כללי לגבי לקראת מה אנחנו הולכים.

הגענו למפגש הראשון, ופגשנו שם זוגות שמחזיקים בערב רב של דעות וגישות כלפי הריון ולידה. כל זוג הציג את עצמו. היה את הזוג הסטנדרטי, פחות או יותר כמונו, שבא לשמוע ולקבל מושג על כל התהליך.

היה זוג שהאישה אמרה שהיא פוחדת מכל הלידה פחד מוות ואילו הבעל הראה שהוא הסטנדאפיסט בחבורה כששאל אם זה נכון שהנשים מקללות בזמן הלידה. היה זוג שהאישה נמצאת כבר בשבוע 34, שזה בערך חודש יותר מגיל ההריון הממוצע של הנשים שהגיעו לקורס, וכולה שידרה כאילו איזה פז"ם היא מחזיקה. היא אפילו אמרה לאישה אחרת "אוי, שבוע 29 זה שבוע כל כך יפה…".

והיה כמובן זוג שכולו בעד חוויה טבעית: לידה טבעית, בלי אפידורל, והכל כדי "להתחבר לאיזון של הנפש עם הגוף בצורה הכי טוטאלית שיש". כשהאישה דיברה הייתי בטוח שעוד שנייה תתנגן ברקע איזו מנגינת שאנטי ושאני אתחיל פתאום להריח קטורת.

ואז הגיע תורנו לדבר. אני, שמתפקד בצורה אבסולוטית בתקשורת בין אישית אבל בעיקר מאחורי מקלדת, חיכיתי שמיכל תתחיל לדבר, אבל מסתבר שהיא בעצמה בנתה על זה שאני אציג את עצמנו. אחרי כמה שניות של שקט מביך בסוף היא זו שנשברה, והנאום נמשך בדיוק 6 שניות.

בסופו, שמתי לב שאף זוג לא אמר מה מין העובר שלהם, אז מלמלתי שיש לנו בת. ואז כולם התחילו להשוות מה יש למי והסטטיסטיקה עמדה על 50-50 במינים.

למה להרגיע כשאפשר להלחיץ?

אז הקרח של תחילת הקורס נשבר. המדריכה התגלתה כאחת שממש, אבל ממש אוהבת לדבר, והמפגש התארך בכמעט חצי שעה ממועד סיומו. אני, שלא יכול לשבת במקום אחד יותר מדי זמן, כבר התחלתי לקבל רעידות, ובכל פעם שהיא סיימה את דבריה בנימה של "אפשר ללכת", היא פתאום שינתה את הטון והמשיכה. ואז, כשהיא באמת התכוונה לסיים, הזוג הטבעי שאל אם יוגה עוזרת בזמן ההריון, מה שהאריך את המפגש בעוד עשר דקות.

אך עוד לפני שהמפגש נגמר ההפחדה כבר התחילה. המדריכה דיברה על כל התהליך שמתרחש מהרגע שהמים יורדים עד הלידה עצמה. היא נכנסה לשיקולים של מתי חותכים או לא חותכים, ואז ראיתי את מיכל מתחילה להחליף צבעים.

תראו איזה אבסורד: נרשמנו לקורס הכנה ללידה כדי לקבל מידע שירגיע אותנו. עד אז, מיכל בכלל לא פחדה, לא חשבה על אם יחתכו או לא, ורק ידעה שסביר להניח שהיא תרצה אפידורל. אבל בעקבות כל הדיבורים האלו על החתכים, הפתיחה, ההשפעות והסיבוכים – מיכל התחילה ממש לפחד. וכשמיכל מפחדת זה לא נגמר בזה. זה בדרך כלל מלווה בהרגשה פיזית רעה, מתחים ועוד. ומה אני יכול לעשות לגבי זה? ניחשתם נכון, ממש כלום.

קיוויתי שהלחץ של מיכל יעבור ואחרי כמה ימים הוא אכן נרגע קצת. אבל אז הלכנו לסיור במחלקת היולדות של בית החולים בילינסון, מה שהכפיל את מינון תחושת הפחד אצל מיכל. כשהגענו לסיור אני הייתי בטוח שמדובר בסיור אישי, אבל אז גיליתי שיש קבוצת זוגות שלמה שמשתתפת בו. תמים שכמוני.

הפמיניסטיות לשלטון!

בכל התהליך, שמתי לב שכל בעלי המקצוע בדברים שקשורים ללידה עצמה, כלומר, מדריכי קורס הכנה ללידה, האחראים על הסיורים בבתי החולים – הן למעשה נשים. אז נכון, אתן אלו שיולדות, אתן אלו שחייבות להתמודד עם הכאב, אתן המופע המרכזי. אבל המדריכות השונות פיתחו לעצמן מנהג מגונה: להתייחס לבעל כאילו הוא ילד מטומטם ולא כמו שותף לגיטימי לכל התהליך.<br />
בסיור במחלקת היולדות, האחות פנתה לגברים במשפט הבא: "גברים, מאחר שתהליך הלידה הוא ארוך, ואנחנו יודעות כמה אתם חסרי סבלנות אני ממליצה לכם בחום את הדבר הבא – הביאו עמכם משהו להתכסות איתו, משהו לאכול אותו והכי חשוב, משהו להתעסק איתו. כי כולנו יודעות שאתם משתעממים בקלות, אז רק תשתדלו לא להפריע".

בהמשך היא המשיכה עם שורות סטנדאפ כמו "בחדר הלידה יש כורסה נוחה למקרה שהבעל יתעלף", ואמרה גם שכדאי לבעלים "ללמוד טוב טוב את מבנה התיק של האישה שלהם, כי כאשר הם יתבקשו להוציא מעקב לידה הם צריכים לעשות את זה מהר, אף אחד לא יחכה להם". אז כולם צחקו והיה מגניב וקליל ומשעשע.

אבל אז חשבתי על זה: האם אתן באמת תופסות אותנו כסטטיסטיים בלבד בכל התהליך הזה? האם אנחנו באמת הילד המשועמם שרק מחכה שהכל ייגמר ושהוא יוכל ללכת הביתה? ומה אם חלק מאיתנו רוצה להיות שותף מלא? מה אם אנחנו רוצים להיות בתוך התהליך, ולא רק ברקע שלו?

אני מסכים שבהרבה מקרים הבעל באמת מצטייר כמו גבר מגודל שצריך להפעיל אותו, (אותי מיכל מפעילה בלי הפסקה מהיום שהיא מכירה אותי), אבל זה נראה כאילו שהיחס של העוסקות במלאכה בתחום ההריון והלידה מקנה להם מעין כוח כזה שהן עולות על אגו טריפ שאומר "הנה, סוף סוף אנחנו השולטות כאן בתחום הזה והגברים לא נספרים בכלל". כאילו, כמעט כדי לחפות על כל העוולות השוביניסטיות שיש ביום יום של החברה המודרנית.

אז אני אומר לכל האחיות, המדריכות, הדולות והרופאות – תרגיעו. קחו כל מקרה לגופו, אל תהפכו אוטומטית כל גבר לילדון אבוד שאסור לו להפריע. אני, למשל, בהחלט נוטה למלא אחר כל הוראה או הצעה שהצוות הרפואי ימליץ עליה, אבל אני כן רוצה להיות שותף, אני כן רוצה להבין את התהליך שאני נכנס אליו ביחד עם אשתי, ולא רק לעשות את מה שיגידו רק כי יגידו. ואם בכל זאת האחיות מודאגות, אז כן, יש לי אנגרי בירדס בפלאפון.