קופסת ההפתעות

מייד יתחדשו שידורינו

פעם, לפני המון שנים, כשהטלוויזיה של הוריי היתה קופסה מגושמת בשחור-לבן, מצאתי את שירי, אחותי הקטנה, יושבת מול הטלוויזיה. זו לא היתה תמונה חריגה, אבל מה שנחרת לי בזיכרון היה שהשעה היתה 18:25 בערב, ושירי ישבה והביטה בריכוז בשקופית בערבית של "מייד נתחיל בשידורינו". אם אני לא טועה, זו היתה השקופית עם כנסת ישראל. כששאלתי אותה מה היא עושה, היא היסתה אותי ב"שששש…" נרגש ואמרה שעוד חמש דקות מתחילים סרטים מצוירים, ושאזוז כי אני מסתירה. את השקופית.

אני נזכרת בשירי ובשקופיות שלה כי בתי בכורתי מפתחת נטיות דומות, וגם אחיה הקטן. לא משנה מה משודר בטלוויזיה, לא משנה מה בדיוק הם עושים בזמן שהם חולפים בסלון, והנה הבעה מזוגגת מתפשטת על פניהם, והם עומדים ובוהים בקופסה השנואה עליי. ואנחנו לא מדברים על מסכי הענק הנהוגים במקומותינו.

טלוויזיה ישנה, 21 אינץ', צנועה מאוד. בכל פעם שבן זוגי מנסה להחליף אותה, אני נזעקת ושואלת אותו מה יהיה עם התמכרות הטלוויזיה שלהם ב-40 אינץ', והוא מוותר. עד שלפני חודש נמאס לו והוא הלך וקנה מפלצת 42 אינץ' מסתובבת לכל הכיוונים, ומאז ילדיי יכולים לבהות במסך האימים מכל פינה בבית ומכל מרחק כמעט.

חרם תקשורתי

התופעה מתגברת בימות החופש הגדול, לא צריכה לספר לכם. תוכניות נדחות כי "יש הפיג'מות", הבן מתעקש להשכים את כולם לכבוד מהדורת הלפנות בוקר של "היכון חידון, הופ", הצעות הבריכה שלי נדחות בבוז. עד שיום אחד באמצע אוגוסט נקעה נפשי והודעתי לשלוש המומיות המקובצות סביב המסך: "די! לא יכולה יותר! היום אין טלוויזיה!".

יום אבל הוכרז במחוזותינו. הילדה סירבה לצאת מהבית. הבן לא דיבר איתי. ואני בשלי: "ככה? אין בעיה. גם מחר אין טלוויזיה. והיום, היום הולכים לבריכה!".

כך שבוע שלם, בסוף החופש הגדול. ילדים ללא טלוויזיה וללא מחשב גם (כי אם כבר, אז כבר) נדונים לחזור עם אמא שלהם לימים של פעם. בריכה וספרייה, משחקים, שיחות, מריבות. אם כבר מדברים על מריבות, גיליתי שבעידן ללא טלוויזיה יש פחות מריבות. לא מאמינים? גם אני לא, אבל זה מה שהיה. כשניסיתי להבין למה, הגעתי להסבר הבא: בימי הטלוויזיה, בכל פעם שהתחילה מריבה, אני, שונאת המריבות שהנני, מיהרתי להדליק את המכשיר.

זה עזר אולי בהסחת הדעת, אבל לא איפשר לאף אחד למצות את המריבה עד סופה. והנה, ללא המסך להסיח את העין והדעת, כל הוויכוחים קורים, כל המריבות עולות, ואחר כך גם שוככות או נפתרות.

סל תקשורת

לאחר ארבעה ימי צום תקשורתי, אני מתחילה להרגיש שאני מרוויחה את הילדים שלי מחדש. זה הזמן לחשוב קדימה מה עושים, כי מניעה מוחלטת מתאימה רק במאה שערים, והפתרון המוצע (על ידי חברתי פ') הוא כדלקמן: שלוש תוכניות ביום, בהנחה שתוכנית ממוצעת היא סביב 20 דקות. אני מוסיפה לכך חצי שעה מחשב, ומציעה סל תקשורת: שעה וחצי סופיים ביום, מתוכן אפשר שעה טלוויזיה וחצי שעה מחשב, או כל קומבינציה אחרת.

הילדים, להפתעתי, משתפים פעולה. הגדולה חוסכת את השעה שלה לתוכניות הערב. הבנים משתמשים בתבונה ומוותרים על תוכניות פחות "שוות". אפילו עניין הבהייה כך סתם נפתר כבר בפעם הראשונה שבה שאלתי את הבוהה במתק שפתיים אם להחשיב לו את התוכנית שמולה נעמד כאחת משלוש התוכניות שהוא בוחר.

חודש אחרי, הבית אחר: הטלוויזיה נדלקת רק בזמני התוכניות הנבחרות. רוב הזמן יש רדיו. משחקי קופסה נשלפים. חברים באים יותר. הבת שלי יושבת עם הגב לטלוויזיה ולא רק עם הפנים.

ואז מגיעים החגים, וכדי להיות מסוגלת לבשל – מכשיר האימים נדלק שוב. פעם אחת. ולא נכבה יותר כל ספטמבר. שונאת, שונאת טלוויזיה.

מפי הטף: מי כאן הגבר?

יואב, סטודנט כיתה א', הגיע לכיתה יחד עם שלוש חברות טובות מהגן. יום אחד הוא מתיישב מולי ונאנח: "מה לעשות, אמא, כנראה שאני פשוט גבר של נשים".

לא עוברים יומיים, והגבר מודיע על מסיבה מסתורית שחייבים ללכת אליה. "מי הולך לשם?", אני מתעניינת, "כל השכבה שלי", הוא מסביר בשיא האגביות. כבר יש לו שכבה. טוב שלא פלוגה.