קופסה שחורה

מערכת היחסים שלי עם הקופסה השחורה הגדולה התקועה באמצע הסלון שלנו אמביוולנטית למדי. מצד אחד, אני לא ממש מסמפטת אותה, היא מכערת לי את הבית, הייתי מעדיפה לשים שם איזה עציץ. מצד שני, אני ממש מתעבת אותה, לדעתי היא מטמטמת את המוח של הילדים שלי ועושה ממנו ג'לי קשה לעיכול. בשורה התחתונה, היא מאוד מיותרת והייתי מעיפה אותה לכל הרוחות, אלמלא הייתי במיעוט זעום בבית. בינתיים אני רק מנסה למנוע ממנה להתרבות ולשלוח גרורות לכל החדרים.

כן, כמו כל עיקרון, זה נעוץ בילדותי, וכנראה מגיע – איך לא – מאמא שלי, המודל לחיקוי האולטימטיבי בעיניי להורות, שהכניסה טלוויזיה הביתה רק כשהייתי בת שמונה. ולא, אין לי חסכים (טוב, אולי כמה פרקים של "הצריף של תמרי" שפספסתי). בכל פעם שהיינו קוראות לה מהסלון להצטרף אלינו לראות איזו סדרה שאהבנו, היתה משיבה ב"טוב, טוב, כבר", ואף פעם לא מגיעה, להמחיש בדרכה העדינה עד כמה הטלוויזיה לא באמת חשובה. טלוויזיה לחדר, אגב, קיבלתי כמתנת יום הולדת 18.

קרב אבוד מראש?

שנתיים אחר כך, כשהכרתי את מי שלימים יהיה בעלי, נכנסתי לבית מרובה טלוויזיות. חוץ מבשירותים, נראה שבכל חדר היתה להם טלוויזיה (כן, גם במטבח), ולדבריו אבא שלו קנה לכל אחד מהם מכשיר כדי שלא יריבו ויהיה שקט בבית. אלה סיפורי הרקע בקצרה, וכך, כצפוי, זה גם נמשך. אבל כשכל אחד מחזיק בהשקפה אחרת, זה נחמד רק כל עוד אין ילדים.

לפני שלוש וחצי שנים הרגשתי שניצחתי בסבב אחד במערכה: שכנעתי אותו להתנתק מהכבלים. הוא, חדור התלהבות מההחלטה החדשה, הצהיר בפני כל מי שרק רצה לשמוע שזה הדבר הכי טוב שהוא עשה, וכמה זמן פנוי פתאום יש לו אחרי שהוא הפסיק את התעמלות האצבע על השלט. מאז הצלחתי פחות או יותר לשלוט בתכנים שהילדים רואים, שהתמצו בכמה עשרות סרטי די.וי.די, חלקם חינוכיים יותר, רובם פחות. אך בעיקר הצלחתי לשלוט במינון.

עד שלפני חודשיים עברנו דירה. ובבית החדש יש כבלים, אז רואים. הילדים מתלהבים – הופ! וערוץ הילדים משדרים כמעט 24 שעות ביממה, ולא צריך לבקש מאמא שתוריד את קופסת הדיסקים מלמעלה. דבר ראשון בבוקר, מתגלגל הבכור מהמיטה, ובעיניים עצומות לוחץ על השלט לערוץ הנכון, עוד בטרם הספקתי אני לשטוף פנים ולצרוח: "תסגור את הטלוויזיה ולך לצחצח שיניים ולהתלבש, אנחנו מאחרים!".

וברגע שהוא נוחת בחזרה בבית, טרם הספיק לחלוץ סנדלים, האצבע נשלחת לאותו מקום. ולי הדם עולה לראש. עוד לא אמרת שלום, לא סיפרת איך היה היום, אולי נזמין חבר או נלך לגן שעשועים, נקרא סיפור או נצייר? אין עם מי לדבר. הוא כבר שקוע בתוכנית אחר תוכנית אחר תוכנית. ולי נמאס לריב ולחזור כמו תקליט שבור על נאומי "הטלוויזיה מנוונת את המוח ועושה ילדים בטטות כורסה". זה הרי אפילו לא נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. זה חולף על פניו כמו כדור בקוגן מיומן.

"תעזבי את הילד", מטיח בי בערב העזר כנגדי. "למה מה את חושבת שאני עשיתי כשהייתי בגילו? ראיתי טלוויזיה. וזה שאמא שלי צעקה עליי לכבות או כיבתה לי בכוח זה עזר, את חושבת? רק כעסתי עליה שהיא מפריעה לי לראות ושהיא אומרת לי מה לעשות".

אז מה לעשות? מצד אחד, אני לא רוצה שהוא יהיה ילד טלוויזיה וחשוב לי לחשוף אותו לתחומים מגוונים. מצד שני, הוא רק ילד, וכל היום הוא במסגרות בהן אומרים לו מה לעשות, אז אולי הוא באמת צריך שנעזוב אותו קצת במנוחה?

שורה תחתונה? לי עדיין אין. אני כבולה עמוק בסרט הזה, ומחכה שמישהו כבר יעביר לי ערוץ.

ליצירת קשר עם רוני בדוא"ל