קולנוע פוליטי

1. לינקולן

כנראה אי אפשר שלא לקשור בין הבחירות בארצות הברית לעלייתו החודש של הסרט החדש והמסקרן של סטיבן ספילברג על אודות אברהם לינקולן, אחד מהנשיאים החשובים והמיתולוגיים בהיסטוריה האמריקאית. סרטי ביוגרפיה פוליטיים תמיד זכו לעניין רב בארצות הברית (ולראיה רידלי סקוט שוקד כעת על הפקת סרט שיתמקד בפגישה שנערכה ברייקיאוויק, איסלנד, בין מיכאיל גורבצ'וב לרונלד רייגן, שאותו יגלם מייקל דאגלס).

דניאל דיי לואיס הוא האיש שנבחר לגלם את לינקולן, הנשיא המזוקן (תודו שיש דמיון חזותי לא מבוטל בין השניים), ובין המשתתפים אפשר למצוא גם את סאלי פילד ואת טומי לי ג'ונס. כרגע הסרט מעורר עניין רב, ויש רק לקוות שכך יהיה גם אחרי הצפייה בו.
(סטיבן ספילברג, 2012)

2. פרוסט/ניקסון

לאמריקאים יש חשבון ארוך ומורכב עם הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון. הסרט המעניין הזה (שהוא עיבוד קולנועי למחזה מצליח) הוא עוד רכיב במשוואה הלא פתורה הזאת. דיוויד פרוסט, בגילומו של מיקל שין, מנחה טלוויזיה בריטי שהתמחה בהנחיית שעשועונים ותוכניות אירוח קלילות, מחליט ב-1977 לשנות את דימויו המקצועי בעזרת סדרת ראיונות מצולמים עם הנשיא לשעבר, שלוש שנים לאחר שהלה עזב את הבית הלבן. ניקסון, בגילומו של פרנק לנג'לה, מנהל מול מראיינו מעין קרב אגרוף עד לרגע שבו המרואיין נשבר ומודה במעורבותו בשרשרת המאורעות שהפכה לפרשת ווטרגייט.
(רון האוורד, 2008)

3. לכשכש בכלב

דסטין הופמן מגלם בסרט הזה את סטנלי מוטס, מפיק הוליוודי מוכר שנשכר מטעם יועצי הנשיא, שאותם מגלמים רוברט דה נירו ואן הייש, כדי להציל ברגע האחרון את קמפיין הבחירות של הנשיא המתמודד על קדנציה נוספת. הנשיא הסתבך בשערוריית מין, ויועציו מנסים להסית את האש ולמקדה באיום גרעיני כביכול של גורמים אלבניים קיצוניים. השלישייה מצליחה להוליך את הציבור שולל, ואחוזי התמיכה בנשיא שעד לרגע זה הושמץ בכל פה נוסקים. הסרט הוא פרודיה מבריקה על יחסי הכוחות האמיתיים בבירה האמריקאית ועל היכולת להונות את הציבור, וגם אם לעלילה יש קשר מקרי בלבד למציאות, היא בהחלט מעלה תהיות בדבר האופן שבו מבקשים נשיאים ויועציהם להתמודד עם משברים גם מחוץ למסך הקולנוע.
(בארי לוינסון, 1997)

4. כל אנשי הנשיא

דווקא היום, כאשר מעמדה של העיתונות המודפסת נמצא באחד מרגעי השפל הנמוכים בתולדותיה, שווה לחזור ולהציץ בסיפור הקולנועי המדגים את עוצמת הנביחה (שלא לומר נשיכה) של כלבי השמירה של הדמוקרטיה במדיה הכתובה. רוברט רדפורד ודסטין הופמן מגלמים כאן את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, כתבי ה"וושינגטון פוסט" שחשפו בעזרת המקור הבכיר "גרון עמוק" את פרשת ווטרגייט, ודרכה את ההתנהלות הבעייתית של מסע התעמולה של ממשל ניקסון בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. צמד הכתבים זכה (ובצדק) בפרס פוליצר על התחקיר שניהלו. הצופים זכו לאחד מהסרטים האמריקאים הטובים והחשובים שנוצרו בשנות ה-70. הסרט גרף גם ארבעה פסלוני אוסקר.
(אלן ג'יי פקולה, 1976)

5. מר סמית הולך לוושינגטון

יותר מ-70 שנה חלפו מאז שהקלאסיקה הזאת של פרנק קפרה הוצגה לראשונה, ואף על פי כן קשה להתעלם גם היום מהעוצמה הנושבת ממנה. ג'יימס סטיוארט, שהפך בעקבות הסרט לכוכב ענק והיה מועמד לאוסקר על משחקו כאן, הוא ג'פרסון סמית, מנהיג תנועת הצופים התמים ונקי הכפיים, שפוליטיקאים ציניים ומשופשפים ממנו משתמשים בו כמושל-בובה לסיפוק מאווייהם. בסרט אמנם אין זכר למפלגה הדמוקרטית ולא לרפובליקנית, וגם שם המדינה שמחפשים לה כאן מריונטה אינו מוזכר, אבל הוא מסמך קולנועי חריף המרים בבירור את המסך מעל תעשיית השקרים וההטיות הפוליטיות באשר הן.
(פרנק קפרה, 1939)