קולה של אמא (יחידנית)

בין שלל המחאות, ההפגנות והשביתות, בולט בהעדרו סקטור אחד: האמהות החד הוריות. הן אינן מתהדרות בשם ויקי כנפו, וברוב המקרים מדובר בנשים עובדות שלעיתים הן אבודות. אינני מתיימרת לדבר בשם אחיותיי לז'אנר, או ליתר דיוק – למצב המשפחתי, אבל אני מכירה לא מעט נשים חד הוריות שיש להן קורת גג משלהן, עבודה, שכר סביר – וכן, גם מינוס מפואר בבנק – למרבה הצער.

מרביתן משכילות, בעלות תואר ראשון ושני, ובקילומטראז' הלימודים שלהן יש לפחות קורס מקצועי אחד או שניים. אבל חרף קורות חיים מרשימים למדי, השכלה גבוהה ובית משלהן, הן אינן גומרות את החודש. אני אחת מהן, ומן הסתם אחת מני רבות.

אחרי שנים ארוכות שבהן הקפדתי ואף הצלחתי להימנע ממינוס קבוע בבנק, הפכתי להיות חלק מהעם, זאת למרות שלמעלה מ-3 שנים, מאז לידת בתי (כיום בת שלוש וחצי), לא יצאתי לחופשה בחו"ל וגם לא בארץ (גם בתי המלון בארץ אינם זולים, כידוע). החופשה היחידה שאני מרשה לעצמי מסתכמת ביום חופש באמצע השבוע שאני מעיזה ליטול אחת לכמה חודשים ממקום עבודתי. במהלך אותו יום אני עושה לי "יום כיף בעיר הגדולה", יחד עם חד הורית אחרת, אם לשניים, שגם היא ממש כמוני מתקשה לגמור את החודש.

מזל שיש הורים

ניסיתי להבין מה השתנה בשנתיים האחרונות, שבהן הצטרפתי (בעל כורחי) לסטיסטיקה העגומה והארוכה של ישראלים החיים עם אוברדראפט על בסיס קבוע. חישבתי הוצאות מול הכנסות וניסיתי, כמו שאומרים, להדק את החגורה. אלא שההוצאה היחידה שבה אני יכולה לצמצם מעט היא השימוש בטלפון הנייד. חוץ מזה אין לי מאיפה לקצץ.

אני קונה בסופר בעיקר מצרכי יסוד, לא קונה משקאות קלים, לא מוצרים יקרים, ובקיצור – הסל השבועי שלי מסתכם ב- 300 שקלים בערך. זה לא שאני וילדתי גוועות ברעב, אנחנו פשוט אוכלות אצל הוריי הטובים והנדיבים. אילולא הם ועזרתם, סביר להניח שהמינוס היה גדול פי כמה וכמה. על בילויים מזמן ויתרתי – למי יש כסף גם לצאת לבלות וגם לשלם לבייביסיטר? את נתב"ג אני זוכרת רק במעומעם, ואת חו"ל המרתי בחולון.

מים, טלפון, גז, חשמל וארנונה הם בגדר הוצאות קבועות שכמעט לא משתנות. למען הגילוי הנאות יצוין מיד שסעיף הארנונה הוא הסעיף היחידי שבו נותנת לי העירייה הנחה (של 20%). מעבר לזה נאדה. נישט. כלום. גם מעונות היום לא הלכו לקראתי, אלא רק ב-200 שקלים, ותאמינו לי שתלוש המשכורת שלי לא גבוה בהרבה משכר המינימום. אבל לפי המחוקק, היות ויש לי בית משלי (שמשום מה הוא בלתי אכיל בעליל), אני לא זכאית לכלום חוץ מהנחה (שהיא יותר אנחה) בתשלום הארנונה, כאמור.

גם בגן שאליו הולכת בתי איני זוכה להטבות, וכמוני גם חברותיי. אנחנו משלמות מחיר מלא, כולל כל התשלומים (הסחיטות) הנלווים: כספי ועד, טיולים ופעילויות אחרות הכרוכות בתשלום. ובכל זאת אנחנו סקטור דומם שנחשב נורמטיבי, שירת בצבא, משלם מיסים וסובל בשקט. אולי זה הזמן להרים את הכפפה, לגייס את הפייסבוק ולהרים קבוצת תמיכה לאמהות יחידניות שתקים צעקה. לייק?