קדחת האלימות היפנית

"אני רוצה שתתקין לי משחקי אלימות". כך מילה במילה ביקש ממני ילד שלימדתי מחשבים בהיותי סטודנט. דרישתו הפתיעה אותי. הבקשה המפורשת ל"אלימות" פרופר, היתה דבר שטרם הכרתי. הילד נראה היה נורמטיבי לחלוטין, כפי שיכולים להיות רק ילדי כיתה ד' הגדלים במשפחות טובות. בן לזוג הורים מקסים שמעולם לא הפגין, לפחות לא בפניי, נטיות לעריכת קרבות נינג'ה או מלחמות סמוראים.לכן כוונתו המפורשת לצרוך "אלימות" הפתיעה אותי. לרוב נקטו הילדים בשמות שבהם משתמשים המשווקים. יבואני הדמויות האלימות ויצרני הג'אנק הברוטאלי הזה אינם משתמשים במילה "אלימות". לעולם ינקטו במילים מכובסות דוגמת: "סדרת אנימציה אתגרית" שבה עורפים ומחשמלים יצורים מוזרים זה את זה, או עלילת "הרפתקאות" שבה מקיימים בני תפלצות משונות קרבות באמצעות כלי שעשוע המשווקים לרוב כציוד עזר לגרדומים.

גירוי בלוטות המלחמה

אתם לא יודעים על מה אני מדבר, נכון? כדאי שתבדקו במה משחקים הילדים שלכם. ייתכן מאוד שאתם תורמים את כספכם, מרצונכם החופשי, לאגודה לעידוד האגרסיביות והאלימות בבתי הספר ובגנים. הקונספט פשוט מאוד. משחררים לערוץ הילדים סדרת אנימציה שלרוב מגיעה מיפן. אחר כך ממתינים עד שהילדים ישולהבו במידה כזו שיכריחו את הוריהם לרכוש עבורם את דמויות הסדרה. במאה האחרונה הפכו היפנים מאימפריית השמש העולה האכזרית, לאומת בובות פיקאצ'ו עגלגלות. האדמירל האכזר ימאגוצ'י הפך לבובת טמאגוצ'י ושיעבוד העולם לקיסר הירוהיטו הומר בהשלטת הסושי על המטבח העולמי.

אבל האגרסיות היפניות שרדו. הן יוצאות בסדרות אנימציה ברוטאליות שאנו צורכים במינון גבוה בארצנו. הסדרות האלו, שבהן נלחמים, דוקרים ומחסלים, משפיעות בזמן קריטי מאוד על נפשם של ילדינו. מדוע בוחרים יבואני הסרטים והצעצועים דווקא בשיטה האלימה לשם הפקת רווחים מהנדנודים של צאצאינו? משום שאין כמו אלימות לשלהב את יצרי הילדים מבלי להתאמץ. כדי ליצור תכנים שיעוררו רגשות כה חזקים בילדים, באמצעות רגשות חיוביים, צריך להתאמץ הרבה יותר.

סדרת אנימציה כמו ה"דרדסים" למשל, הזכורה לי לטוב מילדותי, מצריכה השקעה רבה. רבה בהרבה ממה שמוכנים ספסרי האלימות להשקיע. היא מצריכה תחכום, הבנה לנפש הילד ובעיקר יצירתיות. האם אפשר להשוות בינה לבין סדרות האנימה הפולשות אלינו גלים גלים מיפן? העניין ברור. אפשר לעשות הרבה יותר כסף מילדים באמצעות גירוי בלוטות המלחמה.

מסתערים כקמיקזות

לא תמיד היו כך פני הדברים. סדרות האנימה (אנימציה יפנית) של שנות ה- 80 העניקו חוויה שונה בהרבה. "נילס הולגרסון", "הקטקטים", "גברת פלפלת", "הלב" ואפילו "מוש השור" הזכור לטוב בזכות הומור הנונסנס שלו. כולם היו סרטים שהופקו בידי אותם בתי יצירה יפניים. גם במהלך שנות ה- 90 נשארנו עם ה"מומינים", "עליזה בארץ הפלאות" ו"נשים קטנות". אפילו ה"חתולים הסמוראים" נדמו לחבורת חננות פציפיסטיים לעומת המתרחש כיום על המרקע.

מה שמוזר בכל העניין הזה, הוא כיצד נדבקו ילדיי בנגע הרע הזה. ערוץ הילדים מוקצה בביתנו וילדיי כלל אינם נחשפים לסדרות הנ"ל. בכל זאת, בכל פשיטה שאנו עורכים על קניון זה או אחר, הם מסתערים כקמיקזות על מדפי תפלצות הפלסטיק היפניות. האם ההדבקה בנגיף קדחת האלימות היפנית נישאת באוויר?

תוצאות המדיניות הזו, שסדרות האלימות בערוצי הילדים הן מרכיב מרכזי בה, נצפות כל יום מעל המסך. לא בערוצי הילדים, אלא בערוצי החדשות. ילדים היכו, ילדים אנסו, ילדים שאפו גז מזגנים. "אוי", אנחנו מנידים בראשנו ורוכשים להם עוד בובת חוליגן (לוחם עאלק) בעל הספק שחיטה של 60 ראש לדקה.

איני מאמין בניסיונות דיכוי תאוות האקשן של ילדיי, אני דוגל בהפנייתם לערוצים חיוביים יותר. אחד הפתרונות שלי לניתוב יצרי האקשן של תאומיי, הוא הפנייה לתחומי הספורט. חוגים מבוקרים לאמנויות לחימה ואפילו שחייה, פורקים הרבה מיצרי האקשן שלהם.

אם בכל זאת הם מוכרחים לצפות בטלוויזיה, נסו את ערוצי הספורט. אמנם אחד מחששותיי הכבדים ביותר הוא כי ילדיי ישאפו להפוך לכדורגלנים. בכל זאת, ערוצי הספורט מספקים שפע של אקשן בתחרויות סקי, קטעים נבחרים ממשחקי ה- NBAואפילו תחרות הרמת משקולות שמסקרנת את ילדיי. בעניין רב הם עוקבים אחרי המתמודדים, הנקודות שמעניקים להם השופטים ודגלי ארצות מוצאם.

לגבי האקשן שמספקים לנו הערוצים המסחריים ויבואני הצעצועים… ובכן, כאמור, אלו אינן "הרפתקאות", אף לא "משחקים אתגריים". מדובר באלימות פרופר. לכן, לפני שאתם מקוננים על "המצב" הגרוע ברחובות, כדאי שתבדקו מה מתרחש בחדרי הילדים שלכם. האם אנו מודעים לתוצאות ההתעסקות בתחומי העניין שלהם? האם מילדים תמימים ורכים אינם הופכים ללוחמי נינג'ות משולהבים המצייתים לחוקי הבושידו? תחשבו על זה.