צללתי

כשאפרת בן צור וקרני פוסטל, שתי דמויות מצודדות ולבושות שחור, עלו במוצאי שבת על הבמה (או יותר נכון – נכנסו אליה) ושרו את 'גם הים נסוג', היה ברור שיש לנו כאן קלף מנצח. קרני פוסטל היא צ'לנית מחוננת וחיננית שכבר הספיקה לנגן באלבומיהם ובהופעותיהם של מיטב אמני ארצנו, החל באסף אמדורסקי וכלה באביב גפן. בתחילת שנות התשעים הקימה פוסטל ביחד עם חיים לרוז את ההרכב 'ביקיני', ואחרי שני אלבומים משותפים הוציאה ב-2002 אלבום סולו בהפקתו המוסיקלית של לרוז.  

אפרת בן צור, בעלת הקול הייחודי (והשנוי במחלוקת) התגלתה כששרה עם אביתר בנאי את 'שמתי לי פודרה'. משם המשיכה בן צור באלבום סולו בשם 'צוללת', ובשנת 2006 הוציאה אלבום נוסף בשם 'אפרת בן צור'. בין לבין הספיקה לככב בהצגות של 'גשר' ולשחק בסדרות (היום רואים אותה על המסך הקטן בעונה השנייה של 'פרשת השבוע').

קרני פוסטל, בעלת הקול העמוק והחם נותנת קונטרה ראויה לקולה הגבוה והפעמוני של אפרת בן צור. ההרמוניה בין השתיים פשוט מושלמת. קרני נותנת את הטונים הנמוכים, היציבים, ואילו אפרת נותנת לעצמה דרור להכניס שטיקים משטיקים שונים, כמו משחקי מנעד, שריקות וצעקות קטנות שמכניסות גם לשירים הכבדים ביותר הרבה עניין וקלילות. ההופעה כולה הורכבה משירים הלקוחים מהארסנל של אפרת ושל קרני, רובם לא שירים שאפשר, בואו נאמר, לרקוד איתם.

בשלב מסוים אפרת (שאגב, התגלתה כמצחיקה טבעית) פנתה אל הקהל באירוניה "אני לא מבינה למה אתם לא רוקדים". קרני מאידך ציינה כי '"מאוד שקט כאן, נכון?". היה שקט כי רצינו להקשיב, כי הצ'לו של קרני, בשילוב הפסנתר (טל הפטר), החשמלית (ברוך בן יצחק – סולן רוקפור הנוכחי) התופים וכלי ההקשה (גיורי פוליטי) והקול של אפרת השרו עלינו אווירה חלומית. העוצמה על הבמה היתה פנומנלית.

האקוסטיקה במרכז ענב לתרבות, מקום קטן וחמים, הצליחה לגרום אפילו לי, כמי שאינה מבינה בדקויות של סאונד, להבחין שהיא היתה מצוינת. הקולות וכלי הנגינה נשמעו בבירור והאולם הקטן התמלא צלילים שנכנסו הישר לבטן וללב.

קרני ואפרת הפגינו ביצוע מרשים ל'הלא ידענו' מאלבום הסולו של קרני פוסטל (מילים: לאה גולדברג), אחר כך את 'אני אחכה' של בן צור מאלבומה הראשון, ואת 'כמו פרפר' העוצמתי של פוסטל הפכו לקרנבל של צלילים, כשבן צור מתגלה כקול שני מצוין. היא יודעת בדיוק מתי להיכנס, באיזו עוצמה לשיר והמשחקים שהיא משחקת עם הקול שלה פשוט צובעים את השיר בגוון מרענן.

בן צור היא ללא ספק משהו אחר. היא עומדת בחוסר שקט על הבמה, מתנועעת מצד לצד, שותה מים, שותה עוד קצת, זורקת בדיחות אל הקהל, מנסה לכוון את הגיטרה ולא מצליחה, מגניבה מבט מחייך לעבר הפסנתרן (שהיה המורה שלה לפסנתר, כך סיפרה) ומתחילה לדבר בצרפתית. אם בן צור היא הילדה, קרני היא האמא הרצינית והיציבה.

בהמשך ביצעה אפרת את 'הילדה שרה לנחל' מאלבומה השני. גם הוא נכתב על ידי לאה גולדברג והולחן על ידי בן צור. גם שני שירי ה'צוללת' – של קרני ושל אפרת – בוצעו. דווקא את גרסת האלבום של אפרת אהבתי יותר, אך זהו העיבוד היחיד שנשמע לי יותר טוב באלבום מאשר על הבמה.

לפני ההדרן ביצעו השתיים את 'כל יום' – אחד השירים היפים יותר של אפרת. לסיום נתנו קאבר מינימליסטי לשירו של אלביס פרסלי Can't help falling in love ויצאו מהבמה לקול תשואות הקהל, שלא מילא אפילו חצי מהאולם הקטן, אך מחיאות הכפיים כאילו הכפילו את נפחו.