גם אירוח מדברי במקום יפהפה וגם תרומה לחברה

הקורונה הפכה למיכל פרץ את החיים. בת 47, גרושה נמרצת, מדריכת טיולים בהכשרתה, התפרנסה יפה מבית הארחה שבבעלותה בעיר ערד. מדובר במקום מזמין באווירה ביתית בשם "ציפור מדבר", שהקימה לפני שש שנים במקום שבו שכן בית ילדותה, אחרי שעשתה בו שיפוצים לרוב כולל בריכת שחיה, סאונה, חצר ענק מטופחת על שטח של דונם, ועוד מיני פינוקים. המקום הפך לעליה לרגל לאוהבי המדבר, השקט, וים המלח, גם תיירים וגם ישראלים. חדרי המקום היו תפוסים חודשים מראש וגם האירועים המשפחתיים שנקבעו לסופי שבוע כבר היו מלאים לקיץ ולימי החגים. ואז באה הקורונה. 

"הרסו לנו את הפרנסה, פירקו את הענף שלנו. אני גם מורת דרך ואיני יכולה להשתכר בכבוד ממשלח ידי. אני נמצאת במצוקה גדולה מאוד שהביאה אותי לחשוב באופן יצירתי"

כל ההזמנות בוטלו והיא נאלצה להחזיר לכולם את כספם. בנה היחיד בן ה-18 עזב את הבית לטובת שנת שירות לפני הגיוס לצה"ל והיא נותרה לבדה במקום הגדול ושברה את הראש איך להתפרנס, או לפחות להצליח לשמור עליו בלי להפסיד הרבה כסף. 

בית הארחה וגסטהאוס "ציפור מדבר" | צילום באדיבות מיכל פרץ

קומונה למעשים טובים

בסגר הראשון מצאה עצמה כמו עוד רבים אחרים שהפכו למחוסרי עבודה, כשבראש דאגותיהם עמדה המחשבה מה יעשו וממה התפרנסו. לקראת הסגר השני היא כבר ידעה. פרץ, שהחיים לימדו אותה לחשוב מחוץ לקופסה, החליטה להמציא את עצמה מחדש והפכה את הגסטהאוס שלה למה שהיא מכנה "קומונה למעשים טובים". 

האורחים מחולקים לקפסולות, משלמים סכום סמלי עבור השהייה, והתנאי: הם תורמים מזמנם לטובת עשיה חברתית. הם מקבלים אישור של עובד חיוני, מה שמאפשר להם לעבור בין בתי המקומיים על פי הצורך

הרעיון: אל הקומונה מגיעים אנשים מרחבי הארץ, כאלה שמחפשים גם לצאת משגרת חייהם ולעשות משהו אחר ושונה וגם להרגיש חיוניים. הם מתאכסנים במקום, מחולקים לקפסולות, משלמים סכום סמלי של 150-100 ש"ח עבור השהייה ללילה, והתנאי: הם תורמים מזמנם לטובת עשיה חברתית בקהילה המקומית של ערד. הם מקבלים אישור של עובד חיוני, מה שמאפשר להם לעבור בין בתי המקומיים על פי הצורך, וככה, היא אומרת, גם מתאפשר לה להפעיל את הגסטהאוס והיא גם מחזירה לחברה.

מיכל פרץ | צילום באדיבות מיכל פרץ

מה התחושות שלך לגבי הסגר של הענף שלך באזור ים המלח. המלונאים שם ובאילת מוחים נמרצות.
"לצערי הרב עקב הסגר הוחלט להשבית את כל ענף התיירות והאירוח בארץ, מהלך שגרם לרבים מחבריי לקרוס ולסגור את עסקיהם, גם לאחר שניסו לעשות הסבה ולעבוד עם הקהל הישראלי. כעת גם זה נמנע מאיתנו. הרסו לנו את הפרנסה, פירקו את הענף שלנו. אני גם מורת דרך ואיני יכולה להשתכר בכבוד ממשלח ידי. אני נמצאת במצוקה גדולה מאוד שמביאה אותי לחשוב באופן יצירתי, אבל זה איננו הפתרון ברמה הארצית. ולכולנו יש חשש שנאכל את כל החסכונות ונישאר בלי כלום". 

איך הקמת את המקום המדהים הזה?
"נולדתי בערד, חייתי בעיר עד גיל 20 ואז עזבתי למרכז. נישאתי, ילדתי בן וכשהוא היה בן שנה התגרשתי והחיים התגלגלו. הורי התגוררו כל השנים באותו בית הצופה לוואדי בשכונת הווילות של ערד ועזבו לפני עשור, ואז אני החלטתי לחזור ולהפוך את הבית, שהיה לו ערך סנטימנטלי גדול בעיני, לבית שלי. נתתי להורים ולאחים את חלקם בבית וחזרתי לגור בו. במהרה הבנתי שהוא גדול למידותיי, לא מנוצל בחלקו הגדול וגם האחזקה שלו הייתה גבוהה והתלבטתי מה יהיה נכון לעשות בו. הגסטהאוס התחיל כתחביב, מטיילים ושביליסטים למיניהם שעברו באזור הגיעו ללון. לפני שש שנים, אחרי שיפוצים מאסיביים, הפכתי אותו לבית הארחה שיכול לאכלס 15 איש בארבעה חדרים זוגיים, ובאוהל בדואי ענק, מושקע. במהלך השבוע הוא הושכר ללילה במחיר 350 ש"ח לזוג ועוד 50 ש"ח לארוחת בוקר לאדם. בסופי השבוע השכרתי אותו לקבוצות או משפחות תמורת 3,500 שח ללילה וראיתי כי טוב, עד שהקורונה טרפה הכול". 

איך הוא עובד כיום בפועל?
"במתכונת של מחזורים של ארבעה-חמישה ימים ויש שמגיעים לעשרה. האורחים, שאף אחד מהם לא נמצא בקבוצת סיכון, שזה תנאי בל יעבור, לנים במקום תוך הקפדה מלאה על הנהלים כמתחייב מהמצב ומהנחיות משרד הבריאות. בכל מחזור יש פרויקט התנדבותי שונה. למשל במחזור הראשון המתנדבים אספו ירקות ופירות שנתרמו על ידי רשת מלונות פתאל בים המלח, שנאלצה לסגור הכל בעקבות המצב. הם הכינו מארזים וחילקו אותו ל-110 בתי אב של קשישים ונזקקים על פי רשימות שקיבלנו משירותי הרווחה של העיר. העירייה מאוד משתפת איתנו פעולה. בסיום המחזור הראשון ההתרשמות שלנו הייתה שרבים מהאנשים מתמודדים עם בדידות קשה, ושמעבר לקושי הכלכלי הם זקוקים לאוכל לנשמה, לחום אנושי ולאוזן קשבת, אז עכשיו אנחנו באים לדבר איתם. אנחנו מגייסים תרומות ומוצרים מחברות מקומיות ואנחנו מחלקים להם שי בחגים ובמפגשים. הרעיון החדש שלנו הוא לחגוג ימי הולדת גם לקשישים וגם לילדים, שבעקבות המצב לא יכולים לחגוג. לא מדובר במפגש פיזי אבל אנחנו מגיעים עם הג'יפ הכתום שלי ועושים להם שמח". 

המתנדבים ב"ציפור מדבר" | צילום באדיבות מיכל פרץ

מי הם האורחים שלך?
"חבר'ה בגילאי 40-30. יש ביניהם הייטקיסטים, מהנדסים, מעצבת גרפית, מורה למתמטיקה, מנהלת מוצר ועוד, שחיפשו מקום לברוח אליו ועל הדרך לתרום. כולם כאן מגיעים עם מחויבות חברתית. חלקם יכולים לעבוד מהבית אז יש שעות שהם יושבים בחצר עם הלפטופ שלהם ועובדים. כל אחד הגיע עם רכבו ויוצא איתו למשימות ההתנדבות. בכל ערב אנחנו מקיימים ישיבה, מדברים על היום שהיה ועל היום הבא. האווירה והדינמיקה בין כולם מצוינת, המקום עצמו מאוד מפנק, יש הרבה משחקים, מבלים בחברותא ואני יכולה להגיד שיש פה כבר זוג בהתהוות". 

המתנדבים ב"ציפור מדבר" | צילום באדיבות מיכל פרץ

את החצי שלו?
"(צוחקת) לא. אני אישה מאוד עצמאית, סוג נשים שגברים פחות אוהבים. הרבה שנים הבן שלי היה כל עולמי, עכשיו הוא יצא מהבית אז אני יותר פתוחה לזה. אני בטוחה שלא אזדקן לבד". 

מה לגבי ניקיון ואוכל?
"אני הקומונרית, שזו עבודה קשה כשלעצמה ומעייפת מאוד. כולם חולקים את מטלות הניקיון, אוספים כסף ביניהם ומבשלים יחד". 

מבשלים בקומונה | צילום באדיבות מיכל פרץ

את מרוויחה מזה?
"קודם כל אני לא לבד בתקופה הזאת וזה כבר רווח. למזלי אבא שלי נתן לי מענק קורונה כדי שאשרוד. אני מנסה לכסות הוצאות אבל הרווח הגדול שלי הוא לנשמה וזה הרבה מאוד, וכמו כל אלה שאיבדו את פרנסתם, גם אני מחכה לימים טובים". 

אבידן בק, 40, מחיפה. עובד סוציאלי, כרגע מובטל, מתנדב במקום

"למקום הזה יש אנרגיות מיוחדות. מבחינתי להיות מצד אחד חלק מהקומונה הזאת ומצד שני לעסוק בהתנדבות משמעותית למען הקהילה – זה שילוב מנצח. אנחנו מגיעים לבתי קשישים שאין להם משפחה, או שהמשפחה רחוקה או שהם לא בקשר והם זקוקים למפגש האנושי, לשיחה, להקשבה, כמו אוויר לנשימה. אחת הקשישות אצלה ביקרתי היא בסוף השבעים לחייה, מגדלת בחצר שלושה כלבים שאספה מהרחוב אחרי שעברו התעללות, ובזה מסתכם הקשר שלה עם העולם החיצון. מחודש מרץ לא יצאה מהבית כי היא אישה חולה וחוששת לבריאותה, ומרגע שמגיע מישהו ומתעניין בה זה נותן לה תקווה וכוח להמשיך". 

אולגה דבורקין, 33, מרמת גן. מנהלת מוצר בחברת "רדווד", מתנדבת במקום

"הגעתי כשהתחיל הסגר השני. במקום להיות סגורה לבד בדירה בעיר חיפשתי מקום שאוכל להתנדב בו ושיאפשר לי לפגוש אנשים. דרך הפייסבוק מצאתי קבוצה בשם "חברים לדרך" ודרכה הגעתי למיזם בערד. מראש העדפתי לישון באוהל הבדואי ולא בחדר, כדי לחוות את תחושת הקומונה וגם באוהל התנאים טובים: המזרון נוח, גם המצעים, יש מקלחות, כולנו משתתפים בניקיון המקום וזה ניסיון מעניין. קמים מוקדם בבוקר. היום שלי מתחיל בחמש, כי אני צריכה גם לעשות עבודות עבור החברה שאני עובדת בה. ביום הראשון התחלקנו לזוגות. בחור בשם איגור ואני ביקרנו בבתים של 11 אנשים. הבאנו להם מוצרים, אבל מעבר למוצרים, המפגשים, למרות שהם ממרחק ועם מסכות, הם ממש משמעותיים להם. כך למשל ערכנו קניות למישהי שנמצאת בבידוד ולשבת הבאנו לה פמוטים, נרות וגם חלה. פגשנו מישהי עם דלקת קשה בעין ובעיות ברגל ומיד הפנינו את המקרה שלה לרשויות. במסגרת הביקורים הגענו לאיש מוסד לשעבר, בשום דרך אחרת לא הייתי מגיעה לפגוש אותו. בסך הכול מדובר בחוויה מדהימה שתורמת גם למקבל וגם לנותן.