ציירי לי שמלה

כמו כל סיפור אגדות קלאסי, גם זה של ליהי הוד התחיל בנקודת שפל. לפני ארבע שנים המעצבת בת ה־33 אמורה הייתה לעבור לניו יורק עם בן זוגה, אדם סינגולדה, בנו של הגיטריסט המיתולוגי אבי וסטרטאפיסט מצליח בזכות עצמו העומד בראש חברת טאבולה שמוערכת במיליוני דולרים. בין היתר חיכה לה בניו יורק איחוד עם אחיה, האמן ניר הוד. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. המעבר עלה על שרטון ביורוקרטי – משהו שקשור באשרות שהייה – ומפה לשם הוביל לפרידה. הוד נשארה בישראל, בודדה ומובטלת, לאחר שכבר התפטרה ערב הנסיעה מעבודתה כמעצבת בחברת סאקס. בלי לחשוב יותר מדי, החליטה בתגובה לפתוח חנות משלה.

תחילה היה לה ברור שהלוקיישן האידיאלי מבחינתה הוא שכונת נווה צדק התל אביבית. אולם תוכניותיה השתנו שוב לאחר שביקרה עם אמהּ באזור המסחרי המוזנח של פלורנטין. היא גילתה במקום מתחם מעצבים יוקרתי של משפחת קסטיאל והחליטה שזה המקום בשבילה.

“מול החנות של קסטיאל היה שלט ‘להשכרה‘ ובלי מחשבה מוקדמת הודעתי לאימא שלי – זו החנות שלי“, היא מספרת. “פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון. נכנסנו למקום וראינו חנות עתיקות מדהימה של חיים שחר, הבעלים לשעבר של פיטרו הכט. החלל היה ממש מוזנח וגם לא היה לו חלון ראווה. למחרת חתמתי על חוזה“.

בנקודת הזמן ההיא, חוץ מהחלל המושכר להוד לא היה כלום: לא קולקציה, לא כיוון עיצובי ולא כסף בבנק שיסייע במימוש הפנטזיה. אז היא החליטה לקחת הלוואה של 180 אלף שקל מהבנק בערבות של אביה ונכנסה למערבולת מסחררת של עבודה: “בחודשיים הכנתי קולקציה, שיפצתי את החנות וגם עברתי לדירה משלי כי נפרדתי מאדם סופית. עד היום אני לא מבינה איך עשיתי את זה לבד. זה היה הזוי ולא פשוט בכלל. שלושה חודשים השתעלתי בלי הפסקה. אבל מצד שני, זה היה מרגש, כי זו הייתה הפעם היחידה שבה הייתה לי נגיעה אישית בכל פרט ופרט בחיים שלי“.

ארבע שנים לאחר מכן, אפשר לקבוע נחרצות שליהי הוד היא המעצבת הישראלית הבולטת ביותר בתחום בגדי הכלולות.

 

גליאנו ואני

הוד סומנה כהבטחה כבר במהלך לימודי העיצוב במכללת שנקר לפני כעשור, ובסיומם התמחתה אצל אלי טהרי ואף אצל ג‘ון גליאנו, בעת שהבריטי הפרובוקטור היה מעצב הבית של כריסטיאן דיור. שם, בדיור, הוד עבדה במחלקת ההוט־קוטור ונחשפה לעבודה ברמות הגבוהות ביותר. עם זאת, עיצוב שמלות כלה לא היווה אז אופציה, בין היתר בשל ה“חינוך“ שהגיעה עמו מהבית – בשנקר הוא נחשב כתחום פחות יוקרתי. השאיפות המקצועיות של הוד נטו לכיוונים אחרים.

בסיום הלימודים וההתמחויות התברגה כאמור כמעצבת בסאקס והשתלבה בעבודה על הליינים הבינלאומיים של המותג. בין לבין החלה לעצב בזמנה הפנוי שמלות כלה לחברות ולמכרות. “היה לי ארגז של איקאה עם תחרוֹת ואבנים ולאט לאט נוצר לי חוג לקוחות לא מבוטל, מכיוון שהשוק היה מצומצם יחסית“, היא מספרת.

בהמשך הגיעה ההחלטה לעזוב את סאקס, הכוונה לעבור לניו יורק, הפרידה המפתיעה, החנות הראשונה – והשאר היסטוריה. הוד היא שם דבר בתחום שמלות הכלולות, עם הר של כלות סלבריטאיות נוצצות ברזומה, מוקדי מכירה בכל בירות האופנה החשובות ושלל מעתיקנים בארץ ובעולם (“אפילו ב'עלי אקספרס', ענק המכירות המקוון מסין, מוכרים שמלות שנושאות את השם שלי ב־150 דולר בערך. מובן שכל קשר לשמלות שלי מקרי ביותר“).

מטבע הדברים הוד לא ממש מצטערת על הטוויסט שהקריירה שלה תפסה. “אמנם בהתחלה הרגשתי קצת לא בנוח לעשות שמלות כלה“, היא מספרת, “והיה קשה לי להתגאות בזה כי לתחום היה שם לא טוב. זה בהחלט לא היה החלום שלי כשהלכתי ללמוד עיצוב אופנה, אבל התגלגלתי לזה ונשאבתי. אני מאמינה באנרגיות של הקוסמוס ושום דבר לא קורה סתם בעיניי. היום אני כבר מאוד גאה במה שאני עושה“.

מה כלות רוצות

בתחילת העשור כל מה שהיה לתחום ביגוד הכלולות להציע היה מרכולת המונית מצדו האחד של רחוב דיזנגוף, ומבחר אלטרנטיבי זעיר ולא מגובש מצדו האחר, כמו גם אינספור חקיינים של שני הז‘אנרים. ואז הגיעה הוד. היא היטיבה להבין מה כלות רוצות, והיוותה אלטרנטיבה אינטליגנטית ומעודכנת. בלי מסעות פרסום ויחצנות משומנים הצליחה הוד תוך פחות מחודשיים לגייס כ־50 לקוחות והפכה, ובכן, למותג.

איך את מנתחת את הסיבות להצלחה המהירה?

“בדיעבד אני חושבת שהחיבור האישי שלי עם הכלות והדיאלוג עם כל אחת ואחת מהן יצר משהו אחר, משהו שהיה חסר אז בשוק. פתחתי חנות באזור של מוסכים, בנות הגיעו אליי במיוחד ולא על הדרך, ובנוסף לא העסקתי תופרות והייתי נוסעת למדידות עם הכלות לתופרות באשדוד, בראשון לציון ובבת ים. הן הפקידו בידיי את כל מבטחיהן בלי שהיה לי שום רקורד וזה ממש לא דבר מובן מאליו, ובדיעבד אני מעריצה אותן על זה. ‘בתמורה‘, הייתי מגיעה אליהן עם השמלה להלביש אותן לפני החתונה וגם באה לחתונה עצמה“.

גם היום הוד מנסה לשמור על השירות האישי והצמוד, אבל עם 100 כלות במקביל, סטודיו פעיל ו־12 עובדים זה מעט יותר קשה. לשם כך היא נעזרת במנהלת סטודיו, ועדיין, חשוב לה שהכלות שבאות אליה יבחרו בה באופן אישי. כך מצאו עצמן אצלה לירון ויצמן, יוליה פלוטקין, ליאל דניר, תמי טסקר ועוד, שהגיעו אליה מיוזמתן.

לצדן, יש גם לקוחות שמגיעות במיוחד מחו“ל. “זה קטע מטורף“, היא אומרת. “בנות מכירות אותי דרך האינסטגרם והפינטרסט או אולי בדרכים אחרות. זו מפלצת שמאכילה את עצמה ונוצר מצב שכלות מחו“ל מגיעות לבוטיקים ומחפשות שמלות שלי".

עכשיו גם בהונג קונג

לפני כשנה ביצעה סגירת מעגל נאה, עת בחורה ישראלית שפגשה בניו יורק החלה לייצג אותה בארצות הברית. כן, אותה ארצות הברית ואותה ניו יורק שהשהות בה נמנעה ממנה בסיבוב הקודם. הוד הכינה עבור נציגתה הישראלית קטלוג שמיועד לשוק האמריקאי, וכשהאחרונה הגיעה עמו לחדרי תצוגה (שואורום) של כלות, היא הופתעה לגלות ששמה של המעצבת הישראלית כבר היה מוכר לחלק מהלקוחות.

מנגד, לא הכל ורוד. התחרות וחוסר הפרגון, שלטענת הוד מאפיינות את השוק המקומי, אינם נעצרים בנתב“ג. להמחשת העניין היא מגוללת סיפור שהתרחש לא מזמן: “סגרתי עם מקום מאוד אקסקלוסיבי בניו יורק באפר איסט לעשות מכירה מיוחדת של השמלות שלי. הבעלים של המקום מחזיק עוד שתי מעצבות ישראליות שאני מאוד מפרגנת להן בדרך כלל וכרגע מעדיפה לא להזכיר את שמותיהן, ואחרי שפרסם באינסטגרם את המכירה שלי, הן הטילו על זה וטו. קיימנו את המכירה בדיסקרטיות, אבל אחריה הוא לא הסכים לייצג אותי“.

גם במקרה הזה, כיאה למהלך הקריירה של הוד, מעז יצא מתוק. “בשל כל האי נעימות הזאת, הבעלים של המקום סידר לי פגישות בשתי חנויות מאוד נחשבות: אחת מהן זו גבריאלה בסוהו והשנייה זו מרינה מוריסון בסן פרנסיסקו – ועכשיו אני מוצגת שם לצד וורה וונג, מוניק לולייה, אוסקר דה לה רנטה וזוהיר מוראד“.

גם בלונדון, בהונג קונג ובאוסטרליה, מספרת הוד, מוכרים את השמלות שלה. "השמלות נמכרות שם ב־9,000 דולר. זה מטורף“. בנוסף, הוד עובדת בימים אלה עם זוג משקיעים לונדוני על קולקציית בגדי חוף שתימכר לקראת הקיץ הבא באחת מעיירות הנופש המפונפנות של אירופה. הקולקציה עכשיו בתפירה והחנות בהשקעת הזוג צפויה להיפתח צמוד לבוטיק הדגל של שאנל בעיר.

מדברים על חתונה

הנושא הבא בתור הוא בלתי נמנע. “השאלה הכי שכיחה שנתקלתי בה מאז שפתחתי את העסק היא ‘מתי את מתחתנת?‘“, היא מודה. העסק הוא מערכת היחסים הכי רצינית שהייתה לי בשנים האחרונות. הייתי רווקה שלוש שנים והיה לי ממש כיף“.

ביום כיפור האחרון חברה הציעה לסדר לה בחור בשם גיא קרני, מנכ“ל ערוצי דיסני בישראל. הוד סירבה. אלא שהשעמום שתקף אותה במהלך החג גרם לה בכל זאת לפתוח את עמוד הפייסבוק של השידוך המיועד ולגלות שהוא אלמן עם ילד.

“הוא מצא חן בעיניי מאוד, אבל הסטטוס הזה הרתיע אותי, מן הסתם. גרושים היו תמיד קו אדום מבחינתי, על קטע של אלמן ממש לא חשבתי אף פעם. אבל בחצות כבר הודעתי לחברה שתיתן לו את המספר שלי. קבענו לקפה. פגישה באור יום ובלי אלכוהול היא נקודת פתיחה מוזרה לדייט ראשון“.

מוזר אך יעיל, כי מאז הם ביחד. “החיים שלי השתנו מקצה לקצה: מלדאוג לכלבה ולגור במרכז העיר, עברתי לשכונות הצפוניות ואני חלק ממשפחה עם ילד בן 8. דרך גיא ודן (הבן) אני מבינה את משמעות החיים. גיא מפקס אותי. הוא מושך אותי לקרקע עוד מעט אנחנו עוברים לדירה חדשה“.

אז הולך וקרב היום שבו תעצבי לעצמך את שמלת הכלה?

“בחיים לא היה לי ויז‘ן לחתונה של עצמי. תמיד שואלים אותי עם איזה שמלה אני אתחתן, והאמת היא שגיא ואני כבר מדברים על זה. אנחנו כבר שם“.