ציד מכשפות

בסיבוב הרווקות הקודם שלי, לפני שנתיים וחצי לערך, החלו חברותיי להסכים להצעות נישואים. הייתי יושבת איתן בבתי קפה ויחד היינו מביטות בטבעת היהלום שלהן, הלומות על שהחיינו והגיענו לזמן הזה. הן תמיד קינחו את השיחה ב"בקרוב אצלך" ובמבטן הייתי מזהה קורטוב של רחמים, כנראה מתוך מחשבה שהן זכו לראות את האור, בעוד חברתן נטולת השייבה מסתפקת בקיום יחסי מין באור. מהארוסים הטריים שלהן הרחתי לא רק רחמים, אלא גם פחד: הם חששו שאני עלולה לגרור אותן לתרבות רעה, שכן שריר הפנטזיה שלי בכל הקשור לשבירת הכוס בחופה תמיד היה מפותח פחות, ובאופן כללי חיבבתי את המילה “כוס" בגרסת השורוק. או אז מצאתי מי שהסכים לנענע אותי במשך שנתיים פלוס וחזרתי להיות אורחת כבוד בארוחות של זוגות – אורחת שאפשר לשתף ברזי הסידור השולחני, בבלדות על עוגות ביסקוויטים ובסיפורי בלשות הקשורים למתנות חג לחותנת.

אך לפני כחודשיים – אופס – שוב התרווקתי. ה־wifi שלי נפתח והחל לשדר למרחב המקומי שהוא נגיש, מהיר ולא זקוק בהכרח לתשתית מאורגנת.

חברותיי – שבזמן שאני הולכת סמוקת לחיים בשדרה מחתלות לחיים אחרות שסמוקות מפריחה – מתקשרות השכם והערב לדרוש בשלומי, מנסות להסוות את דאגתן ההולכת וגוברת לחתולה במגפיים. בני הזוג שלהן לעומת זאת לא ממש מצליחים להסתיר את האימה: הרי בעוד נשים נשואות משתמשות במטאטא בשביל לנקות את הפיצוחים מהשטיח, הרווקה עולה עליו, רוקעת עם הסטילטו ומתרוממת באוויר, פוערת את שפתיה המרוחות בליפסטיק אדום מדי וצוחקת בקול. מכשפה אמיתית, כזו שמאיימת לערער את הסדר הקיים ולהוכיח לנשים שלפעמים הלבד הוא לא פחות מנפלא ושהוא מאפשר חופש, מעוף וכוח; מכשפה שאפשר להרוג רק אם מנחיתים עליה בית או שופכים עליה מי ספונג'ה (והרי לכן שתי המיתות המפורסמות של המכשפות ב"הקוסם מארץ עוץ" בתוספת המנטרה “There's no place like home"). אותה סלידה של המאנצ'קינים מתורגמת להצעות שידוך נלהבות, בתקווה שיימצא מישהו שיביית אותך ויעמיד אותך על המשמעות האמיתית של המקל בעל הסיבים הקשים. הרי לא יכול להיות שאת באמת עפה על עצמך כשאין מישהו קבוע שנופח בסלונך, נכון?

מתוך הסרט "מליפיסנט"

בעיניי הניסיון להעניק למילה “רווקה" ניחוח חמוץ וטרגי של אישה הטובעת בשימורי חתולים ומתחננת לשידך, הוא צבוע ומסרס. ההצקות והרחמים שמתלווים לטייטל הזה מסתירים הרבה פחד וקצת קנאה. כי בחיאת, אלוהים ממש לא מרחמת על רווקות הגן. בטח לא על אלה שיושבות בגן גוש דן שמפרחיו הרבים אפשר להריח את הניחוח הזה של ויטאליות, של נשיקות ראשונות, של מסתורין, של דייטים הזויים שמסתכמים בסיפור טוב לחבר'ה ושל דייטים מהממים שמסתיימים בנסיעה פרועת שיער עם שמלת ערב במונית שירות. של חברות נשית אמיתית שמאפשרת דיבורים מלוכלכים תוך שחתיכות סלט טופו ניתזות מהפה ושבמסגרתה אפשר להתוודות בחוסר צניעות שהאינבוקס שלך מתפוצץ מחיזורים וירטואליים משל הצהרת על חלוקת כרטיסים חינמית להופעה של ביונסה.

לכן עבורי הרווקות העכשווית היא לא תקופת מעבר שאני מנסה לשרוד עד שמישהו יסכים לצוות לי את שם משפחתו; היא תקופה שבה אני חוגגת את עצמי לדעת, מפלרטטת עם החיים וחושבת בעיקר על התחת של עצמי, שלמרות היותי פנויה נמצא במצב תפוס תמידי (לא רק בגלל הקרוספיט, כן?). הלב שלי פתוח, כך גם העיניים והאוזניים, וכשאני מרימה את המבט מהכספומט וקולטת שהבחור שמאחורי מסנן “יבא'לה, איזו שווה", אני מוכנה להישבע שיש ישות עליונה נקבית שבנדיבותה לא העניקה לנשים בולבול, שהרי אז הייתי סובלת מזקפה תמידית, וחראם על הסקיני ג'ינס.

טוב לי. החיזורים מורחים על פניי חיוכים על גבול הפסיכוטיים, העור שלי קורן (תפסיקו לשאול אם עשיתי בוטוקס, אני עוד לא בת 29 למען השם), ואני מרגישה יפה. יש לי זוגיות שמשתבחת עם השנים – שלי עם עצמי – וכשיגיע חבוב ממש שווה עם נשמה גבוהה ומלאת צבע, חדוות חיים וחיבה יתרה לטחינה – אני מבטיחה לפנות לו מקום על המטאטא שלי, בתקווה שאין לו פחד גבהים.

אבל עזבו שטויות, רחמו עליי. הטוסיק שלי נורא תפוס לאחרונה וזה מקרין לי לגב.