"יידע כל אנס או רוצח פוטנציאלי"
שלט הענק ובו פרצופו של אביעד משה המרוח על שלט חוצות היה רק ההתחלה. קמפיין "צו פרסום" מבטיח לא לשכוח ולא להשכיח את המקרים שבהם בית המשפט עושה עוול עם הקורבנות
לכל מקרה של אלימות מינית או פיזית שאנחנו נחשפים אליו יש את הפרטים המחרידים האופייניים לו. לכל אנס או רוצח קיימות שיטות הפעולה החולניות שלו. אבל הסוף תמיד ידוע מראש וחוזר על עצמו שוב ושוב: כיפה לבנה שצצה בבית המשפט, נערה שנטען שהיא מתירנית או אמירות כי הבעל לא היה בשפיות. אותם אנשים שמערכת המשפט חסה עליהם מקבלים לרוב כמה חודשי עבודות שירות או עונש מגוחך אחר שלאחריו אותו אנס או רוצח פוטנציאלי מסתובב חופשי וחוזר לחייו הקודמים באין מפריע.
הייתי בת 21 כשהכרתי מקרוב מדי את תחושת חסר האונים המצמררת. זה כלל ערב שגרתי בבר שכונתי ומכר רחוק חמוש בכוונות זדוניות וסם אונס, שמהר מאוד הגיע למשקה שלי.
לרגע לא עלתה לי במחשבה האופציה להתלונן, הרי מה הטעם בכך?! לא החקירות או העימותים היו אלו שהפחידו אותי, רק עצם הידיעה שגם אחרי שאעבור את ההשפלות וחוסר האמון, הוא ישלם איזה חוב פעוט וימשיך הלאה בחייו, אז בחיאת, מה הטעם?
עברו מאז ארבע שנים והיום אני מבינה שכשהאחריות של בית המשפט מסתיימת, שם מתחילה האחריות שלנו כחברה, עבור כל אותן נשים שעומדות מול מערכת נוקשה ושואלות "מה הטעם?".
בשבוע האחרון היינו כולנו עדים לנקודת אור קטנה. שירה איסקוב האמיצה נחשפה בגאון בשער העיתון, לא בטשטוש, לא בתור ש' אלמונית, אלא בתור שירה הלוחמת שנותנת כוח לאלפי נשים. ומנגד, בצורה סימבולית, לא רק היא נחשפה בגאון ובלי להתחבא, גם מי שניסה לרצוח נחשף, אך בשונה ממנה זה היה בניגוד לרצונו ולמרות המאמצים למנוע זאת.
התמונה המרוחה של אביעד משה ברחבי הארץ עזרה ולו במעט לחרוט עמוק בתודעה שלנו את הפנים המפלצתיות. קיבלנו תזכורת עבורנו כחברה שאסור לנו להמשיך הלאה לסערה הבאה, שאנחנו חייבים לעצור את הכל מלכת. וידע כל אנס או רוצח פוטנציאלי שאמנם לשופטים חשוב המוניטין שלהם, אבל לנו כחברה לא, ממש לא.
* מיכל לוברבום היא יוזמת קמפיין "צו פרסום", שקורא לפרסם את תמונותיהם של אנסים ורוצחי נשים בשלטי חוצות.