צופן דה אוקספורד

"רציחות נוסח אוקספורד" נקרא במהירות ועם הרבה ציפייה להמשך
בן עשרים ושתיים, מגיע סטודנט ארגנטינאי מבואנוס איירס ללמוד מתמטיקה באוקספורד, אנגליה, ומוצא את עצמו מעורב עד מהרה בסדרת רציחות הנשענת על בסיס סדרת סמלים לוגית. כל מעשה רצח מלווה בהודעה הנושאת סמל, ומי שיגלה מה הסמל הממשיך את הסדרה, אולי יידע למנוע את הרצח הבא. הרציחות, כך מתברר, קשורות כולן לפרופסור סלדום, חוקר ומרצה נערץ למתמטיקה, הנשאב יחד עם הסטודנט הזר לפענוח הפשעים. במירוץ נגד הזמן הם מנסים למצוא את הפיתרון בנבכי ההיסטוריה של המתמטיקה, ומגלים קשר לכת עתיקה בשם "אחוות הפיתגוראים", המסתירה סודות מתמטיים חשובים כמו גם השקפת עולם מזוויעה למדי באשר לזכות לחיים של אנשים מסוימים. האם בכך טמונה התשובה? המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר מהנגלה לעין.
הסיפור נקרא במהירות, בזרימה מוצלחת ועם הרבה ציפייה להמשך. גם כקוראת המחזיקה בבעלות מוצהרת על פוביה ממתמטיקה, הנוטה להיאטם כשמתחילים לבלבל אותה עם מספרים (ועם זאת כמעט נבחנה ברמת חמש יחידות בבגרות, בדגש על כמעט), הרעיונות היו נגישים וברורים יחסית. במקרים רבים מדובר כאן על טענות פילוסופיות מופשטות בעיקרן ולא מספריות, כך שהספר דומה יותר לניתוח הסימבולים של "צופן דה וינצ'י" מאשר לספר המדע הפופולרי "המשפט האחרון של פרמה", שעניינו קשור בעלילה.
הסוף, כמו ברבים מספרי הז'אנר, מפתל בראוותנות עוד כמה פיתולים מסורבלים ומיותרים כדי להוסיף גילוי על גילוי, מה שמותיר טעם מעט מופרך אצל הקורא – אך אין בכך כדי לפגום מהנאת הקריאה לאורך הספר.
התרגום ברובו קולח, אם כי דווקא ההתחלה קצת מקרטעת, ועורכי הספר אף קיבלו החלטה נבונה באשר לשמו של הספר. בספרדית נקרא הספר "Crimenes imperceptibles" – פשעים בלתי נתפסים – מונח המוזכר בתחילת הספר ושב ומופיע לאורכו. בעברית כמו בעברית זה נשמע טוב פחות, ואילו "רציחות נוסח אוקספורד" הוא שם מפתה ומזמין יותר, המתכתב היטב עם העטיפה בעיצוב יהודה דרי.
לסיום, הערה קטנה על הערה קטנה: בעמוד 58 המתרגמת מבקשת להסביר על קצה המזלג בהערת שוליים את עיקרון אי-הוודאות, אחד הרעיונות הבסיסיים של תורת הקוואנטים, כשהיא משתמשת ב"נוסח השאוב מהוויקיפדיה", לדבריה. ראשית, האם כולם אמורים לדעת מהי אותה "ויקיפדיה"? האם זה ברור מאליו? שנית, וחמור מכך, אם כבר טורחת המתרגמת להביא בפני הקורא את ההקשר המדעי, כפי שהיא עושה בנקודות נוספות במהלך הספר, האם לא עדיף להסתמך על מקור מהימן שאינו משנה את ניסוחיו מדי יום ומדי שעה? האם לקורא לא מגיעה עבודה רצינית יותר תמורת כספו?
"רציחות נוסח אוקספורד", גיירמו מרטינס (תרגום: עינת טלמון), עם עובד, 206 עמ', 79 ש"ח