צאו לי מהרחם!

בגיל 25 מתחילה "המקהלה היוונית" שמורכבת מאוסף מקרי של שכנות, דודות ודודות בנשמה לבדוק בכל הזדמנות שנקרית על דרכן מה מצבך. לא מדובר בהתעניינות במצב בריאותי, בלימודים או בקריירה שהולכת ונבנית, אלא במצבך המשפחתי, או במילים אחרות האם יש או אין לך בן זוג.

יש כאלה שחוקרות אותך בעדינות ("עם מי נסעת לחו"ל?") ויש כאלה ששואלות באופן ישיר: "יש לך מישהו"? אם במקרה התשובה חיובית או אז מגיעה סדרת שאלות שלא מביישת אף חקירה של השב"כ: "בן כמה הוא", "איפה הוא גר? ", "מה הוא עושה?", "יש כסף??" אם התשובה שלילית הן מיד נדות בראשון כמשתתפות בצערך – שהרי ידוע לכל שבלי חתן פוטנציאלי אי אפשר לשרוד ובטח שלא ליהנות – ומכריזות קבל עם ועדה: "אל תדאגי זה עוד יבוא. לכל סיר יש את המכסה שלו".

בגיל 30 מתחילות הנשמות הטובות לתהות (בקול רם) מה לא בסדר אצלך, ולמה בעצם לא רצית לצאת עם השידוך שהן סדרו לך, ככה על הדרך – הוא הרי בחור טוב ומסודר אז מה אם הוא 1.60 ברוטו, לא כולל קרחת בהתהוות וכרס בהתאמה?

אם הגעת לגיל 35 ואת עדיין לא מאובזרת בילד, בעל וכלב בסדר זה או אחר, נסתם עלייך הגולל ואת נחשבת למקרה אבוד, כזה שאפילו חוסכים ממנו את שתי מלות הקסם "בקרוב אצלך" שנאמרות בכל אירוע כזה או אחר.

תעשי לך ילד

או אז את נושמת לרווחה: סוף סוף אפשר ללכת לחתונה בלי שיעוטו עלייך מכל הכיוונים, בלי שיחטטו לך בנשמה וידחפו לך כל מיני מספרי טלפון של חתנים פוטנציאלים. אלא שהאתנחתא הזו זמנית לגמרי: אחרי הכל מדובר בנשמות טובות שרוצות רק בטובתך, אלא מה.

הללו מקפידות ללחוש לאוזנך בכל הזדמנות את שתי המילים: "תעשי ילד" כאילו שמדובר בעניין של מה בכך, בובה שקונים בחנות. כך או כך, אם עשית את הצעד, כמוני למשל, את זוכה לכמה חודשים של שקט יחסי. אחרי הכל ילדת, יש לך את כל הזכות שבעולם לצאת מהמירוץ הרגיל שכולל את השילוש הקדוש בין עבודה, בית, ילדים. על אהבה כבר לא מדברים.

"תעשי עוד ילד, שלא יתייבשו לך הביציות" (אילוסטרציה: photos to go)

מהר מאוד את מגלה ששקט זה דבר יחסי ובעיקר זמני. טרם התאוששת מכאבייך הפיזיים וכן למה להכחיש גם הנפשיים, ומיד פוצחת המקהלה במנטרה חדשה: תביאי עוד אחד! הגדילה לעשות שכנה של הורי שפגשה אותי באופן אקראי ברחוב התנפלה עלי בחיבוק דב (120 ק"ג ביום טוב) ובישרה לי על סף חניקה של ממש "נולדה לי נכדה"!

רק אלוהים יודע איך הצלחתי להשתחרר מעולה ולמלמל מזל טוב. ואז, בעודי מנסה להסדיר את נשימתי, ועדיין המומה מההתנפלות הבלתי צפוייה לאור יום, לחשה לי זו: "נו, מתי את מסדרת לבר אח קטן? לא טוב שהיא תשאר לבד".

"וואו" חשבתי לעצמי ממש גילית לי את אמריקה! איך לא חשבתי על זה לבד??? את התגובה שלי היא כבר לא שמעה: ברחתי משם כל עוד רוחי בי לפני שהיא תספיק לספר לי עוד חדשה מרעישה: "עוד מעט הביציות שלך יתייבשו".

אז זהו, שלא. יש לי עוד שישה עוברים שממתינים לי באחד מבתי החולים בארץ, כך שתיאורטית אני אמא לשבעה! ממש משפחה ברוכת ילדים. ועכשיו אחרי שכולם יודעים את זה אני פונה אליכם (בעיקר אליכן) בקריאה נרגשת: צאו לי מהווריד, מהחיים ובעיקר מהרחם! מדובר בשטח פרטי שהכניסה אליו אסורה, לפחות בשלב זה.