דראג, נצנצים וחופש: תיהנו מ"פריסילה" כל עוד אפשר, יש מי שיכבו פה את האור

"באור נעמוד ולא נחזור אל החושך", ככה אחד השירים האחרונים במחזמר "פריסילה מלכת המדבר" איחל לי. הצגה של שעתיים פלוס, של גברים מאופרים במופע דראג, טירוף של ריקודים בשמלות ואקסטזה של נצנצים, עם רקדנים וזמרים מוכשרים (כולל יחזקאל לזרוב שמפלרטט איתי בתפקיד אישה, ובמשך כל ההצגה בהיתי בו, ולא היה ברור אם העייפות מהילדים התישה אותי ואני למעשה חולמת).

עשה את שלו: הסערה סביב נז"א היא בול מה שביבי צריך עכשיו

אבל בזמן שצפיתי, כבר ידעתי שהצגה כזאת, חופשית וחשופה, באמת יכולה להיות חלום רחוק אם הכוחות הקיצוניים כאן ימשיכו לשלוט וינצחו בבחירות הקרובות. למי שלא בקיאה בעלילה, מדובר בשתי מלכות דראג ואישה טרנסג׳נדרית שיוצאות למסע ברחבי אוסטרליה באוטובוס בשם "פריסילה" ונתקלות בדרך בדעות קדומות ובאלימות. עכשיו בואו, בהצגה הם חטפו קצת מכות כי הם גייז ואז שרו על זה. במציאות הנוכחית של ישראל, אין להם אפילו משטרה להתלונן בה על זה.

מספיק להסתכל על ארבע השנים האחרונות, על ה"עתיקים" שצצו מהחורים, הפשיסטים, הגזענים, השוביניסטים, ועל השלט הענקי של "בן גביר יטפל בהם, טלי גוטליב תדיח אותם" שצץ לו בשבוע שעבר (ואפשר להגיד שגם בו יש מן הדראג), כדי להתחיל לפחד באמת.

אקדחים במערכה הראשונה

הסיבה היא שהאורות שהממשלה הישנה-חדשה, מלאת העוצמה היהודית מציעה לנו הם לא פנסי במה, אלא רשפים של ירי ממאות אלפי אקדחים וטילים בשמיים. הם בעיקר מציעים את מי אפשר לחסל, לכתוש, להרוג, לתלות, לירות. אנחנו מדברות פה על פער בין תפיסת עולם של חיי תרבות, פתיחות וליברליות, שיכולים להתבסס אך ורק על דמוקרטיה נאורה, לבין מדינה שבה פוליטיקאים מחלקים מחזיקי מפתחות בצורת אקדחים וסיכות תלייה בבית ספר, וההנהלה היא זו שצריכה לעצור אותם. פאקינג בית ספר. ספרו לי, איך למען השם הדבר הזה חוקי?

אנחנו מדברות פה על פער בין תפיסת עולם של חיי תרבות, פתיחות וליברליות, לבין מדינה שבה פוליטיקאים מחלקים מחזיקי מפתחות בצורת אקדחים בביתי ספר

 

ולמי שחושבת אולי שאני אנטי דת, אז ביום כיפור האחרון גנבו לנו קורקינט מהבניין. במצלמות ראו שאלו בני נוער עם כיפות וציציות. אני ממש סבבה עם הערכים של הדת. עם הסממנים החיצוניים, לעומת זאת, שיכולים להפוך כל עבריין ל"צדיק", אני ממש לא. אני מצטערת, כשילדתי, לא רשמתי את הילדים שלי למטווח. אני לא התנדבתי לחיות במדינת מלחמה. גג נידבתי את עצמי לחיים בלתי נסבלים של לנסות לזכור שיש היום חוג היפ-הופ לילדה, למרות שלא ישנתי בלילה ואני כעת לא אדם שפוי.

אני לא יודעת אם זה ככה אצלכן, אבל אני מכירה לפחות שמונה אנשים שרצו להיזכר שיש חיים נורמטיביים ולשכוח את ההיפ-הופ שלהם במקום אחר, כלומר במדינה זרה עם תחבורה ציבורית שמגיעה בזמן, ובשבת. עם בתי ספר שיש בהם מורה אחת לכיתה אחת, עם משכורות שמאפשרות לך לחיות בלי חרדה, ועם עוד המון שירותים בסיסיים שכאן הולכים ומידלדלים. אז הם פשוט ארזו לעצמם מזוודות והלכו מכאן. אנשים איכותיים, חמודים, משלמי מיסים. ואל תטעו לשנייה, המוצלחים והמוצלחות הם אלה שיעזבו אותנו. עם מה נישאר? עם מדינת עולם שלישי. בלי רופאים ורופאות. בלי מומחים. בלי אנשים שיש להם אפשרויות נוצצות במדינות אחרות.

כפיים לתקווה

השיר האחרון ב"פריסילה", וסליחה ממש על הספוילר, אבל הוא נדרש למטאפורה הסופית שלי, הוא I Will Survive. אני אשרוד. כי בסוף אני מאמינה שזה אפשרי. ואני עושה את זה בעזרת הטור הזה. ישראל לא יכולה להיות איראן, ובואו לא נבדוק מה יקרה אם היא כן תהיה. יש לנו מספיק אפשרויות סבבה לגמרי עם אנשים טובים לאללה בצד השני. אנשים ומפלגות שלא היו בקואליציה הנוכחית ב-7.10, ואז "שכחו" להתנצל תוך כדי בריחה בספרינט מוועדת חקירה ממלכתית.

ובעיקר יצאתי מההצגה מחוזקת, בתחושה שיש עוד הרבה אנשים נורמליים כמוני, שרוצים לראות מחשופים מזויפים ואמיתיים כאחד. לשיר, לגחך, להשתטות, לצחוק על גברים מבוגרים מזועזעים שבאו רק כי יש להם מנוי ולא ידעו למה הם מגיעים. אבל היי, גם הם עמדו ומחאו בסוף כפיים. ומבחינתי, מחאו כפיים לתקווה.