פרידות קטנות

עברתי טסט בגיל 28, כשהייתי בחודש תשיעי עם נעמה. הבטן בקושי נכנסה ביני לבין ההגה, והעזר מציון טוען עד היום שרק בגלל שהבוחן ריחם עלי הוא העביר אותי טסט ראשון. אם תשאלו אותי, הוא סתם מקנא, עובר טסט שני שכמותו.

בכל מקרה, עברתי טסט בשלום, ילדתי, ואת נסיעת הבכורה שלי עם נעמה ביצעתי כשהעזר היה בחו"ל, ופשוט לא היתה לי ברירה. נסעתי אחוזת אימה מרמת השרון למעוז אביב, וכשחזרתי הביתה מלמלתי הודיה לבורא עולם וכבישים.

מאז כמובן עברו הרבה מכוניות בירקון. אני נוהגת כבר תשע שנים, במצבי צבירה שונים: עם תינוקת במושב הקדמי, עם ילדה מאחור ותינוק מלפנים, עם שני ילדים מאחור ותינוק מלפנים, והכי קשה: עם שלושה ילדים מאחורה: מתקוטטים כמו שלושה חתולים שנלחמים על טריטוריה ומשוועים את נפשי למות.

לאמא יש עיניים בעורף

פעם, כשעוד גרנו בגוש דן, עצר אותי נהג טוב לב בצומת ואמר לי שהוא עוקב אחרי כבר כמה דקות, ושהעיניים שלי היו יותר אחורה מאשר קדימה, על הכביש. הוא אמר לי שאם אני אוהבת את הילדים שלי שאתגבר ולא אסתכל עליהם, ויהי מה. שמעתי, נבהלתי ונדרתי: לא עוד מבטים לאחור. אבל החלטות הנהיגה הבטוחה שלי מעולם לא אותגרו יותר מאשר בשנה שבה נעמה היתה פעוטה.

אני לא זוכרת בדיוק בת כמה היא היתה באותה תקופה, אבל את מנהגה הנלוז אני זוכרת היטב: היא היתה מפזרת אוכל באוטו. לא סתם, אלא בכוונה, ועם מחשבה ותכנון, וכל נסיעה היתה גורמת לה להיראות כאילו רחצו את ראשה בענבים. הייתי מושיטה יד לאחור, ואם היה לי מזל, היא היתה מניחה את הגועל נפש ביד שלי, ואם לא, הייתי דורכת עליו אחר כך.

ריח של חופש

יום אחד נסענו, נעמה היתה רעבה, ואני שלפתי את קופסת הבייגלה. ניסיתי להעביר לה חופן, וזה לא הלך. בסוף ויתרתי, נתתי לה את הקופסה, וניסיתי לנחם את עצמי שזה לא נורא אם תוך דקה אני אחטוף מקלחת של בייגלה על הראש.

נהגתי הלאה, וכעבור זמן הושטתי בתקווה את היד לאחור. לא נעניתי. הצצתי במראה וראיתי מחזה יפה מעין כמותו: נעמה הדקה את השקית, הכניסה אותה לקופסה, סגרה לאט ובדייקנות את כל הקליקים שמסביב, ולאחר שהיתה מרוצה ממעשה ידיה הניחה אותה בצד. זאת היתה, רבותי, הפעם הראשונה שבה הרחתי את ריח החופש, הריח שבא עם הידיעה שהילד שלך גדל, מתבגר, ויכול לעשות דברים שמורידים ממך את האחריות. אין ריח מתוק יותר, משכר יותר, כי הרי לשמו התכנסנו: להכשיר את הילדים שלנו לעולם ולא ללוות אותם עד אין קץ. רחרחתי באוויר עוד קצת, חייכתי ותייקתי את הרגע.

למה אני נזכרת בסיפור הזה עכשיו? אולי כי השבוע גם הלל סיפק לי רגע כזה, של בגרות ושינוי. הוצאתי אותו מכיסא האוכל בצהריים, ובאופן אוטומטי התכוונתי לקלף ממנו את החולצה, כי זאת יש לדעת, הלל אוכל עם כל הלב והגוף, אבל באמצע הקילוף גיליתי שהחולצה נקייה. פעם ראשונה בשלוש שנים שהילד אוכל יותר מאשר החולצה אוכלת. כשרגעים כאלו באים מהילד השלישי שלך, זה שיכול מאוד להיות שיהיה גם האחרון, הריח הוא עדיין ריחו של חופש, אבל הוא מלווה, איך לא, בצביטה קטנה של פרידה. זהו? כל כך מהר? אולי תישאר תינוק עוד קצת?