"כשחברה יוצאת מהחיים שלך, העולם ממשיך כרגיל, ואת נשארת עם החור"

כל החיים הייתי ילדה של חברות. אהבתי להיות מוקפת. אהבתי שיש לי את 'החברות שלי'. רק הרבה שנים אחר כך הבנתי שזה לא היה רק כי אני אוהבת אנשים. החברות שלי נתנו לי תחושת שייכות, הן נתנו לי ביטחון, גרמו לי להרגיש שרואים אותי, ואם להיות באמת כנה, הן גם גרמו לי להרגיש שאני שווה. אם משתפים אותי, אם מתקשרים אליי, אם רוצים להיות לידי, כנראה שאני אהובה. אני שייכת, וכן, אני מספיק. 

איך להיפרד מהחברה הכבר לא הכי טובה?

בתחילת שנות ה-20 שלי הרגשתי שאני מאבדת חברת ילדות מיתולוגית. היא הייתה בזוגיות, בעולם אחר, ואני הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. ניסיתי להסביר לה מה אני מרגישה. אני זוכרת כמה ניסיתי לגרום לה להבין שאני כבר לא מרגישה שיש לי את אותו מקום בחיים שלה. הרגשתי שהיא שוכחת אותי. רציתי שהיא תבין כמה זה כואב לי, אבל היא לא הבינה אותי כמו שרציתי שהיא תבין. 

גווסטינג של חברה

לא ידעתי אז לומר לעצמי שהחיים שלה משתנים, שהיא במקום אחר. לא ראיתי אותה ואת התחושות שלה, אלא רק את הפגיעה בי. נפגעתי, ואז כעסתי. והכעס גרם גם לי להתרחק. היו בינינו פערים שלא ידענו איך לסגור אותם, ואני זוכרת כמה לא רציתי לוותר עליה. בעצם פחדתי, כי מבחינתי היא לא הייתה ”עוד חברה“, היא הייתה חלק מהחיים שלי, מהזכרונות, ממי שאני. ומהצד שלי הרגשתי שלה הרבה יותר קל להמשיך הלאה. וזה כאב לי. וככה, לא ברגע אחד, אלא בהרבה רגעים קטנים, הפכנו מחברות של שנים לשתי נשים שלא מדברות, והרגשתי שאני באבל. 

אף אחד לא באמת מדבר על אבל של חברות. כשנפרדים מבן זוג כולם מבינים שמשהו גדול נגמר. אבל כשחברה יוצאת מהחיים שלך, העולם ממשיך כרגיל, ואת נשארת עם החור. והחור הזה פגש אצלי מקום מאוד רגיש. לא כאב לי רק שאיבדתי חברה שאהבתי, כאב לי לחשוב שמישהי שהכירה אותי כל כך טוב כבר לא בוחרת בי. פתאום הרגשתי שאני לא מספיק, שלא רואים אותי. ובאיזשהו מקום פירשתי את הבחירה שלה כאמירה עליי.

לא ברגע אחד, אלא בהרבה רגעים קטנים, הפכנו מחברות של שנים לשתי נשים שלא מדברות, והרגשתי שאני באבל

 

שבע שנים לא היינו חברות, ואז החיים הפגישו בינינו שוב. זה לא היה רגע גדול שבו הסתכלנו אחת על השנייה והכל חזר. ממש לא. בהתחלה זה היה אפילו קצת מנומס מדי, מין ”מה שלומך?“ כזה. שיחה פה, שיחה שם. שתינו הכרנו אחת את השנייה כל כך טוב, ובאותו זמן כבר כמעט לא הכרנו בכלל.

ואז היה מפגש. ועוד אחד. ולאט לאט התחלנו לדבר באמת. דיברנו על העבר, על החיים, על מה שעבר על כל אחת מאיתנו בשנים שבהן לא היינו אחת בשביל השנייה. דיברנו גם על מה שהיה בינינו וסלחנו אחת לשנייה. זה היה חשוב לי. גם אז, לא פשוט פתחתי את הלב ואמרתי ”יאללה, חזרנו“. פחדתי. כי כשאת נקשרת למישהי כל כך וכבר נפגעת ממנה פעם אחת, את רוצה להתקרב, אבל גם מפחדת לתת שוב את כל הלב. אז לקח זמן. עוד שיחה, עוד מפגש, עוד קצת אמון והקשר נרקם מחדש, לאט לאט. היום אני מבינה שלא חזרנו לחברות שהייתה לנו. בנינו חברות חדשה. אני כבר לא הייתי אותה ליטל והיא כבר לא הייתה אותה אישה, ודווקא הגרסאות שלנו היום התאימו. 

אבל לא כל החברויות שלי חזרו, והאמת – לא לכל החברות רציתי לחזור. היו קשרים שנגמרו בכעס. הייתה חברה שנפגעתי ממנה מאוד, ועם הזמן הקשר בינינו פשוט השתנה, והיו פעמים שבחרתי להתרחק. עם השנים התחלתי להבין מה נכון לי, באילו קשרים אני רוצה להשקיע את הזמן והלב, ואילו כבר פחות מתאימים למי שאני היום. לא תמיד צריך לקרות משהו גדול. לפעמים קשר פשוט כבר לא מרגיש נכון ומדויק.

 פעם היה לי חשוב מאוד שיבחרו בי. היום חשוב לי לא פחות, לדעת במי אני בוחרת. אני אוהבת חברות; את השיחות שרק חברה טובה יכולה להבין, את ההודעות באמצע היום, את הצחוקים, את התחושה שיש מישהי שמכירה אותך באמת. אני פשוט לא רוצה שהחברויות שלי יקבעו בשבילי כמה אני שווה או יגדירו אותי. אני עדיין יכולה להיפגע, אני עדיין רוצה שיבחרו בי, שיראו אותי, ואני עדיין יכולה לפחד. 

היום אני מבינה שהפחד הוא חלק מהעניין. כשאנחנו אוהבות אנשים, אנחנו גם נותנות להם מקום שבו הם יכולים לפגוע בנו. אני מבינה מה שלא הבנתי אז: חברות יכולה להשתנות, היא יכולה להתרחק, לחזור, לקבל צורה אחרת. לפעמים חברה בוחרת בזה ולפעמים אני, וזה לא אומר שכל מה שהיה לפני נמחק. לא כל קשר שהיה אמיתי חייב להימשך לנצח כדי להישאר אמיתי. ואולי זה דווקא בסדר.