"אנחנו מקימות את ארכיון 'יד ושם' של הפגיעה המינית"
כבר תשע שנים שאורלי ליברמן ומירי מרגלית אוספות עדויות וידאו מנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ומתרגשות מהכוח המרפא של המצלמה. במלוא שש שנים ל-me too, הן מזמינות גם אתכן להצטרף - בחינם
אני מתיישבת מול מירי מרגלית ואורלי ליברמן בחדר לא גדול במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מאחוריי רקע כחול שמזכיר ראיונות פרופיל בסרטים דוקומנטריים, ומלפניי שתי נשים שבפעם הראשונה מזה זמן מה הגיעו לדבר, במקום להקשיב. כבר תשע שנים ששתיהן, חברות, קולגות ושותפות נפש, עדות למאות נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שמגיעות לחדר התמים למראה ומספרות, לעיתים רבות לראשונה בחייהן – את סיפורן.
>> הילה תומר בחרה להתעמת עם האנס שלה על הבמה
"הויז'ן הגיע מתוך ואקום", פותחת את שיחתנו אורלי ליברמן. "החברה חושבת שפגיעה מינית זה סיפור פרטי שלך. במקרה הטוב – את תגישי תלונה ותלכי לטפל בעצמך. אבל זה לא סיפור פרטי – זה סיפור קולקטיבי. אלף אלפי הבדלות, זה קצת כמו הארכיון של 'יד ושם'. פתאום היה פרויקט שהנכיח את זה שהסיפורים האישיים הם חלק מכולנו, והם משמעותיים לא רק בשביל למידה ומחקר, אלא כדי לומר לנפגעים ולנפגעות שהסיפור שלהם חשוב. הבנו שהגיע הזמן שאנחנו כחברה נייצר מוסד שנותן מקום לסיפורי הפגיעה המינית".
"קרן שמש ירדה אליי, והבנתי סוף סוף מה אני רוצה לעשות בחיי. כל מה שלמדתי הכין אותי לרגע הזה. אנחנו הולכות להקים יחד את ארכיון 'יד ושם' של הפגיעה המינית"
ההשראה לפרויקט צפה ב-2014. מירי מרגלית, עובדת סוציאלית, עבדה כרכזת הליך פלילי במרכז הסיוע. ליברמן התנדבה אז במחלקת החינוך והשתיים נפגשו בחצר העישון שמאחורי הבניין. "מירי חזרה מיום עיון בנט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) וסיפרה על פרויקט התיעוד שלהם, בו נפגעים מתעדים מול מצלמה את הסיפור שלהם. הרגשתי שהעננים נבקעו, קרן שמש ירדה אליי, הבנתי סוף סוף מה אני רוצה לעשות בחיי. אמרתי לה – 'מירי, כל מה שעברתי בחיים האלה, כל מה שלמדתי, הכין אותי לרגע הזה. אנחנו הולכות להקים יחד את 'יד ושם' של הפגיעה המינית'".
"בינתיים זו זוגיות מוצלחת", מרגלית צוחקת. "התחלנו תהליך ארוך של מחקר. פנינו לפרויקטי תיעוד אחרים – תיעוד ניצולי השואה של פרופ' דורי לאוב, עמיה ליבליך שתיעדה הלומי קרב ועוד. משם נולד הפיילוט".
"אם אני אראה את הפוגע שלי אני ארצח אותו"
התהליך פשוט, כמעט פשוט מדי. הנפגעות שומעות על הפרויקט בדרך כלל דרך הקו הסיוע, עונות על שאלון קצר וקובעות תאריך. עוד לפני שהמצלמה נדלקת, הן בוחרות מה ייעשה עם החומרים: האם לשמור אותם על דיסק און קי, להסכים לשימושם במחקר או להשאיר אותם בכספת שבמרכז הסיוע. והמחיר? אפס שקלים. מדובר בשירות שניתן בהתנדבות במרכז הסיוע בתל אביב. ״יש שמונה מרכזי סיוע בארץ, מכולם אפשר לפנות אלינו ולהגיע לתעד בתל אביב״, אומרת ליברמן, ״אבל לדעתנו לא מגיעות ומגיעים מספיק. אנחנו הולכות ממרכז למרכז, מרצות בכל מקום שאפשר, משווקות ומספרות״.
מה קורה מהרגע בו נדלקת המצלמה?
"אחד הדברים שלמדנו מעמיה ליבליך שתיעדה הלומי קרב הוא חשיבות סיפור החיים", מספרת מרגלית. "הנפגעות באות ו'משכיבות' פה את הסיפור של חייהן, לא רק את הפגיעה. 'איפה גדלתי? מה עשיתי? ובנוסף – כן, עברתי פגיעה ויש לה השלכות עליי'. בין אם המתועדת בת 30 או בת 70, היא חייתה חיים שהפגיעה משובצת בהם, הפגיעה איננה חייה".
ליברמן מוסיפה: "אנחנו שתיים, זה משנה את הסטינג מאווירה טיפולית למצב של עדות לסיפור שלהן. יש כאן גם ערך אקטיביסטי: אחת משלוש נשים עברו פגיעה מינית, אחת מחמש עברו אונס – אז כשהן מסכימות שהעדות תהיה חלק ממחקר או מכתבה, זה כדי שנשים אחרות גם יתעדו את הסיפור שלהן, שהקהילה תתעצם. לצד זה, יש שלא רוצות אפילו לקחת הביתה דיסק און קי. הן מרגישות שהסיפור נמצא במקום מוגן וחסוי זה מספיק".
אתן שומעות מהנפגעים והנפגעות אחרי החוויה?
"הן מוזמנות להיות איתנו בקשר, אבל הרבה מעדיפות לפנות לקו החירום. אחרי שבועיים מהתיעוד מתקשרת אליהן מתנדבת ושואלת איך הן מרגישות מאז. מדהים לשמוע את התשובות. מישהי סיפרה שעד התיעוד, היא הייתה מדפדפת בזיכרון הפגיעה יום-יום, ומאז שהיא תיעדה – היא לא חושבת על זה יותר. הרבה מהן פשוט הרוויחו שליטה מחדש בסיפור שלהן".
"אחת המתועדות שלנו סיפרה לנו שהיא הייתה בים, חצי שנה אחרי התיעוד ופתאום ראתה פרלמנט של חבר'ה מבוגרים. הפוגע שלה ישב שם", מרגלית מספרת. "היא התעמתה איתו מול החברים שלו. הוא ניסה לבקש ממנה שידברו בצד אבל היא סירבה, אמרה לו בפניו: 'אתה פגעת בי, והסיפור שלי מתועד', והלכה".
"לא כולן אומרות לנו מה הן עשו עם הדיסק און קי", אומרת ליברמן, "יש כאלה שמחזיקות אותו כמו קמע בתיק או מתחת לכרית. יש לנו מתועדת שהחליטה להראות את התיעוד לבן הזוג שלה לשעבר והוא נפרד ממנה עקב כך, אבל בן הזוג הנוכחי שלה צפה וקיבל את זה מדהים. דרך טובה לסנן פרטנרים".
"שתי נשים מנווה תרצה רצו להיות מתועדות ובאנו אליהן, הן יקבלו את הדיסק און קי כשישתחררו. נסענו לאישה מבוגרת שלא יכלה פיזית להגיע עד אלינו. כולן יכולות להשתתף"
מגיעות גם אוכלוסיות שלא ציפיתן להן? גברים, בני ובנות הגיל השלישי?
"המתועדת הכי צעירה הייתה בת 18 והכי מבוגרת הייתה בת 80", מפרטת ליברמן, "יש גם גברים. היה אדם קשיש שהחליט לא לתעד אבל פנה לקו הסיוע של הגברים ואמר – 'אני לא יכול לקחת את הסיפור שלי לקבר, סחבתי את זה כל החיים, לעולם הבא אני לא סוחב את זה'. אדם בפנסיה, נכדים, נינים – אף אחד לא יודע מה הוא עבר. אז הוא פשוט סיפר למתנדב בצד השני של הקו, ולפעמים זה מספיק".
"מגיעות לכאן מכל הארץ", מוסיפה מרגלית, "לפעמים אנחנו גם נוסעות אליהן. שתי נשים מנווה תרצה רצו להיות מתועדות ובאנו אליהן, הן יקבלו את הדיסק און קי כשישתחררו. נסענו לאישה מבוגרת שלא יכלה פיזית להגיע. כולן יכולות להשתתף".
איך גברים מתנהלים ברגע הזה מול המצלמה?
"יש שוני גדול בין גברים ונשים מול המצלמה. גברים מרגישים הרבה פחות לגיטימיציה חברתית לפתוח. הגיע לכאן פעם מתעד כל כך חשדן שלא הבין למה אנחנו לא מבקשות ממנו תעודת זהות. הוא לא האמין שהוא יכול להסתכל למצלמה ולהגיד כל דבר. כששאלנו מישהו אחר למה הוא בא לתעד, הוא אמר 'כי אם אני אראה את הפוגע שלי אני ארצח אותו, ואני רוצה שידעו למה'".
"הרגשתי משהו שלא הרגשתי באף טיפול"
הסיפור של דוד טל בנין (50) שתיעד את סיפורו מול ליברמן ומרגלית, מתחיל במיטת בית חולים במהלך טיפולי כימותרפיה. "לפני שש שנים חליתי בסרטן", הוא מספר, ובמהלך שבעת החודשים של הכימותרפיה, משהו בי אמר לי 'דוד, המחלה לא באה סתם, משהו חייב להיות קשור לנפש'. ידעתי שזה יושב על פוסט טראומה מפגיעה מינית שעברתי בגיל 6, לכן התחלתי טיפול פסיכולוגי בסמוך לטיפולים הכימותרפיים".
"כשסיפרתי לקבוצה או לאשתי לא חשפתי הכל, אבל מול המצלמה הוצאתי הכל. הפה לא נסתם, גם הדברים שהכי הדחקתי. הלב שלי נפתח בצורה מדהימה, והן לא דיברו, רק נתנו לי לפתוח"
זה לא היה המפגש הראשון של טל-בנין עם פוסט הטראומה. "אני מעצב שיער בהכשרתי, אבל בגיל 26 חזרתי בתשובה, התחתנתי ועברתי ליבנאל. נולדו לי ולאשתי חמישה ילדים, והתחלתי לעבוד בחינוך הבלתי פורמלי. יום אחד, אחד הילדים בישוב טבע במאגר מים, וכשהגעתי אליו הוא כבר היה ללא רוח חיים. חוויתי שם התפרצות איומה של הפוסט טראומה שלי, הרגשתי מת-חי, אבל לא טיפלתי בזה. אחר כך סיפרתי לאשתי בפעם הראשונה על הפגיעה שעברתי".
"בגיל 44 חליתי. אחרי הטיפולים הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי מקצועי שיאפשר לי סיפוק רגשי. אהבתי משחק וקולנוע, והיה לי חלום לעשות סרט על חיי. קיבלתי מביטוח לאומי אפשרות ללימודים כשיקום תעסוקתי, ומצאתי קורס של הנחיית קבוצות דרך עשיית סרטים, שם פגשתי את האור – אורלי ליברמן היקרה. כשסיפרתי לקבוצה או לאשתי לא חשפתי הכל, אבל מול המצלמה הוצאתי הכל החוצה. הפה לא נסתם, הכל יצא, גם הדברים שהכי הדחקתי. הלב שלי נפתח בצורה מדהימה. ישבתי שם שעה עם דמעות בעיניים, והרגשתי משהו שלא הרגשתי באף טיפול. מה שיצא שם לא יצא ממני מעולם".
"שאלו אותי זה האם אני רוצה שהסרט יגיע לפוגע. אולי שיראה. אולי שירגיש. לדעת שיש לי הזדמנות להשתמש בכלי הזה, שמוחבא אצלי, גרם לי להרגיש אני"
איך הייתה לך הידיעה שפתאום זה מתועד?
"אני חושב שהשיתוף התאפשר דווקא בגלל שידעתי שזה מתועד. מתישהו אני אעשה עם זה משהו, זה יגיע הלאה לאנשים. שאלו אותי אם אני רוצה שהסרט יגיע לפוגע – אולי שיראה, שירגיש. אני רוצה לדעת שיש לי הזדמנות להשתמש בכלי שמוחבא אצלי".
ראית מאז את הסרט?
"לא נגעתי בו שנתיים וחצי, ואז החלטתי שאני רוצה לראות. שמעתי את עצמי ופשוט לא האמנתי למה שאני רואה, לאילו מחוזות הגעתי. פתאום רציתי, בפעם הראשונה, לדבר עם עצמי".
התיעוד גרם לך לרצות לשתף אנשים נוספים?
"הצעד הכי מטורף שבא לאחר מכן היה לספר לילדים שלי. הם מכירים אותי, היו לי התפרצויות של עצבים על עצמי, הייתי מתכנס או יוצא מהבית. לדבר איתם היה אחד הדברים שחשבתי שבחיים לא אעשה, ובזכות התיעוד הצלחתי, זה היה ערב שאני לא אשכח".
"היום, כתוצאה מהרגע בו התיישבתי מול המצלמה, אני מנחה קבוצות לתקשורת מקדמת דרך סרטים, ויצאתי בהרצאה שנקראת 'ניצחתי ואנצח', שמגוללת את סיפור החיים שלי. מניסיון התאבדות בגיל 18 ועד היום, כשאני על הבמה נוגע בפצע. אמרתי לאורלי שבגלל אותו רגע שבו המוגלה יצאה, אני מצליח לעשות את מה שאני עושה. היום כשאני מספר את הסיפור שלי הדמעות זולגות בטירוף – אבל הקול שלי נשאר יציב".
"אני אולי קצת רעדתי, אבל האדמה לא"
עדן שפילמן (45), משוררת ואם לשלושה בנים, ידעה שהתיעוד הוא הניסיון האחרון שלה להתמודד עם פוסט טראומה מורכבת שנשאה שנים בעקבות הפגיעות המיניות שחוותה. "שמעתי על הפרויקט מהתזונאית שלי כשכבר הייתי במצב מאוד קשה. לצד התמודדות עם מחלת הקרוהן בה לקיתי, הייתי בין אשפוזים פסיכיאטריים, סבלתי מתת הזנה והגעתי לניסיונות אובדניים. הרבה בתי חולים פסיכיאטריים הוציאו אותי מאשפוז כי לא הייתי מטופלת שהתקדמה, הייתי בנסיגה, לא הצליחו להרגיע אותי".
"כשהוציאו אותי מהאשפוז האחרון שלי, ב-2018, החלטתי לנסות", היא משתפת, "הגעתי הביתה והיו לי המון כדורים שיכולתי לבלוע, נהגתי לפגוע בעצמי עם סכין. ועדיין, הרגשתי שאני רוצה לנסות לתעד את הסיפור שלי גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאי פעם אעשה".
"מה שעזר לי כל כך היה שידעתי שאין להן שום ציפייה ממני. הן אמרו לי 'פשוט תבואי, כמו שאת, ואנחנו כאן'. פתאום לא פחדתי שלא יאמינו לי"
תוכלי לשתף קצת בסיפור שלך?
"עברתי פגיעות מיניות בגיל צעיר, שתקתי כל השנים. הניסיונות לספר את הסיפור במרחבים טיפוליים החמירו את המצב. כשכבר הייתי אמא לשניים, עברתי אונס בבית חולים. קמתי בבוקר מטושטשת, הוא הזריק לי משהו בלילה. כשסיפרתי את זה למשפחה הם פחדו להאמין, אמרו שבטח חלמתי אז משהו בדפוס של הגוף שלי, השותק, פשוט המשיך לשתוק עוד שנים. בשנים האלו גססתי, עברתי ניתוחים אבל המשכתי לפגוע בעצמי. כשיצאתי מהאשפוז האחרון לא היה לי לאן ללכת. יכולתי לפתוח את הפה או לשאת את השתיקה שלי איתי".
ואז, נכנסה שפילמן ברגליים רועדות ודופק מהיר למרכז הסיוע. "הכל הרגיש כל כך מודחק אבל גם כל כך מדמם. מה שעזר לי היה שידעתי שאין להן שום ציפייה ממני. פתאום לא פחדתי שלא יאמינו לי, שזה משהו שהתמודדתי איתו הרבה שנים. הרגשתי שאני יושבת עם שתי נשים שבראו מקום שנועד לי ולסיפור שלי. חוויתי את הנס שקיים בתחושה שמקשיבים לך. הרגשתי בפעם הראשונה שהמילים שלי לא מתאדות לאוויר, אלא שהן נכנסות לאיזשהו מקום, דרך המצלמה, ונקלטות שם. שבתוך הדיסק און קי הקול שלי הופך לאחד עם עוד קולות. הם שוברים שתיקה ויוצרים סיפור חדש".
איך אותו יום בו תיעדת את עצמך משפיע עלייך היום?
"זו הייתה לידה מחדש, יום ההולדת השני שלי. כשהגעתי הביתה צפיתי בעצמי, והרגשתי שהאדמה לא רועדת, אני אולי קצת רעדתי, אבל האדמה לא. מאז ההשתתפות שלי בפרויקט התיעוד לא התאשפזתי, הדחפים לפגיעה עצמית קטנו, אני עדיין בטיפול אבל הרבה יותר נושמת. אחריו הצלחתי בפעם הראשונה לשבת עם הילדים שלי ולספר להם. זה דרש המון אומץ. הבנתי שאני לא אוכל לספר את הסיפור שלי בחוץ אם לא אספר אותו לבנים שלי, בתוך הבית".
"היום הוצאתי את ספר השירה השני שלי, וזה המון בזכות פרויקט התיעוד. מירי ואורלי הגיעו להשקה של הספר הראשון. דרך השירה אני משמיעה את הקול שלי ואני מוצאת שעוד נשים וגברים מוצאים ריפוי דרכו".
מה התקווה שלך הלאה?
"החברה שלנו לאט לאט נפתחת לסיפורים האלה. אני זוכרת שבתור ילדה צפיתי בטלוויזיה ומישהי סיפרה שהיא עברה אונס, הפנים שלה היו מפוקסלות לגמרי. הבנתי שאני אמורה להסתתר. היום אני יכולה לכתוב שיר ואני יכולה שישאלו אותי שאלות – כי דיברתי כבר על הסיפור שלי בפנים גלויות. יש רבות ורבים בשתיקה ובתופת, חשוב שישמעו והחברה תתמודד, הרי זה הסיפור של כולנו. הפרויקט הוא הזמנה לבוא ולספר במקום בטוח״.
"נשתה עם הפחד קפה, ננגב איתו חומוס"
באופן מפתיע, הפרויקט רץ כבר תשע שנים בפרסום לא רב. "בהתחלה זה היה מפחיד", משתפת ליברמן, "כשרק התחלנו מירי אמרה לי משפט שלא אשכח בחיים: 'את צודקת, זה מפחיד, את יודעת מה נעשה עם הפחד? נשתה איתו קפה, ננגב איתו חומוס'. אנחנו מפצלות בין החיים בחוץ לחיים בחדר".
"אני מאוד אוהבת את הנשים והגברים שמגיעים", מוסיפה מרגלית, "נוצר כאן בחדר משהו של השלישייה הזו. כשאני כאן העולם בחוץ מת".
תועדתן בעצמכן?
"אנחנו היינו הראשונות שתועדו. סטטיסטית כולנו עברנו משהו, אנחנו יודעות מה זה להסתובב בעולם הזה בגוף נקבי, ואפילו יש מתועדות ששמות לב שעברנו משהו, הן קולטות אותנו. אורלי הייתה אמורה להיות ראשונה", מספרת מרגלית, "קבעה איתי תאריך והבריזה".
"עוד לא היה לנו אפילו ציוד", צוחקת ליברמן, "בסוף כשהצבנו הכל והתיישבתי מול מירי, חטפתי רגליים קרות והצלחתי להצטלם שוב רק שלושה חודשים אחרי זה. אז מירי הייתה הראשונה ואני הייתי השנייה".
"אנחנו היינו הראשונות שתועדו. אנחנו יודעות מה זה להסתובב בעולם בגוף נקבי, ואפילו יש מתועדות שלנו ששמות לב. הן קולטות אותנו"
מה האתגרים שאתן נתקלות בהם?
"הרבה פעמים מי ששומעת שזה צילום ולא הקלטה חוששת להראות את הפנים ומוותרת. יש כאלה שמסננות אותנו, שרוצות להתייעץ עם הפסיכולוגית ולא חוזרות. יש גוסטינג ויש הברזות אבל אנחנו מבינות שזה אף פעם לא מכוונה רעה", מספרת מרגלית.
"הרבה נשים אומרות שהן לא רוצות לראות איך הן נראות, אז אני מסובבת את המסך הקטן", מוסיפה ליברמן, "אבל אני מרגישה שהן נעשות כל כך יותר יפות דרך המצלמה. לאחרונה הגיעה מישהי מאוד מודעת למדיום ובשנייה שהפעלנו את המצלמה – עלו לה דמעות, היא לא האמינה כמה זה משפיע עליה. יש חלק שמדברות למצלמה בביטחון, אבל הרוב שוכחות שהיא שם".
אתן מתערבות? שואלות שאלות?
"רק אם הן מבקשות. אנחנו לא רוצות להתערב, העיניים שלנו מספיקות. הרוב פשוט ממצות את השעה שלהן".
אז איך מגיעים אליכן?
"או בטלפון, מבקשות לתעד דרך קו הסיוע, או באימייל, או דרך פייסבוק. אנחנו יודעות מהמתעדים ומהמתעדות שלנו כמה לתיעוד יש ערך, לכן כל כך חשוב לנו שיבואו. אנחנו נציגות של החברה הישראלית, זה התפקיד שלנו לתת מקום לקול הזה, שהושתק ונבלע כל כך הרבה שנים״.
ניתן לקבל פרטים על פרויקט התיעוד בקו החירום של מרכז הסיוע 1202 – מענה נשי ו-1203 – ומענה גברי.