פעמיים אבא

בשבת האחרונה שלפני הלידה לא עשינו משהו יוצא דופן. טיילנו קצת בירושלים הממלכתית והיפה וא' נסע באופניים הקטנים שקיבל זה עתה. אני, שהזעתי לא מעט מלדחוף אותו במעלה הגבעות הקטנות של גן הוורדים, נדהמתי לראות את הזאטוט שבעוד חמישה חודשים יהיה בן שלוש, דוהר על האופניים בירידות האספלט, כשרגליו מונפות אל על, מגרונו בוקעים פרצי שמחה וצחוק שמושכים תשומת לב מכל הסובבים. זו היתה תחושה של חופש ותקווה. לראות אותו ולא להאמין איזו דרך ארוכה עברנו ביחד.

זו היתה השבת האחרונה שלי ושל בני הקטן. זוגתי ואני לא החלפנו מילה בנושא (נגד עין הרע…), אבל עמוק בפנים ידענו שבשבת הבאה כבר לא נהיה אותה המשפחה. עד השבת הבאה נוכל עדיין להתרפק זה על זה כאילו אין עוד תינוק לטפל בו. א' יוכל לשלוט ללא עוררין בממלכת היחיד שלו, מבלי להיות האח הגדול שצריך להתחשב. אנחנו, ההורים, נרכז את מירב המאמץ בגידולו המופלא של ילד אחד מבלי לתפור שק נוסף של רגשות מצפון.

שינויי מזג האוויר עושים את שלהם. הסתיו מתקדם בקצב שמחזיר לאט לאט את הנשימה אחרי הקיץ הארוך, מפנה מקום לקראת דברים חדשים. עלי השלכת הפרושים כמניפות נעלמים ברוח מהמדרכות, ומשאירים מקום לעלעלים שינשרו מהעץ. המחזוריות הגדולה של החיים מתקיימת בכל התהליכים הקטנים. אנחנו נהנו וגם התעצבנו בשבת הזו.

ביטאנו במילים את מה שא' רק הרגיש. בשבילו מדובר אולי בשינוי המשמעותי ביותר שיוכל לחוות, כשכל סדרי העולם הקיים משתנים עבורו: הפרספקטיבה, האחריות. כולם כרוכים בכאבי גדילה. האמת, גם בשבילנו.

כמה מופלא הוא הזיכרון וכמה מתעתע. מצד אחד צורב בכל איבר בגופך את חוויות היומיום, ומהצד השני מעלים כהרף עין את כל המאבקים, ההתמודדויות, הלילות הטרופים והכאבים (גברים, בואו נודה, זה בעיקר אצל הנשים). והרשימה עוד ארוכה, אבל בסופה יש מסקנה ברורה: כל המנגנון הזה נועד כדי שנמשיך הלאה מבלי להביט לאחור.

אני מודה שבזמן כתיבת שורות אלה, הזמן (המתעתע לכשעצמו) לא ממש זז לי. אני מחכה לקריאת האמת בכל רגע כמו בכיתת כוננות. אלה ימים מלאי מחשבות על העבר והעתיד. על מה שהיה ובעיקר על מה שיהיה. כי בניגוד למשפט המחוזי המפורסם, צמדי המילים האלה לא יעלו על דל שפתיי בחודשים הבאים, ואולי בשנים הקרובות. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

כבר מוכן לקראת התינוק (עוד בן) שעדיין אין לו שם. זוגתי ואני סיימנו להפוך את הבית מלפני ומלפנים. א' כבר ישן במיטה של גדולים, גמול מחיתולים. השידה ירדה מהבוידעם, הבית צוחצח. רק מחכים לאורח הכבוד.

אני יונק כל שנייה של חופש, וקצת מהרהר על הקונפליקט שלי: אחרי שנכנסה לזרם החיים הרגוע, עכשיו הסירה מיטלטלת. מתי אצליח לחזור לקרוא איזה ספר? שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן או מקטר. באופן מוזר, אופטימיות קוסמית עוטפת אותי, כי בתוך תוכי אני יודע שטבעם של הפחדים והחששות להציף אותך רגע לפני השינוי.

מעתה, מי שכונה בני הקטן יהפוך לבני הבכור, הוא זכה שתפקיד גדול מונח על כתפיו החסונות. זוהי זכות שמגיעה עם הרבה חובות. אני מביט בו בשנתו, ומקווה שמה שיש בינינו לעולם לא ייגמר, שיהיה מקום אצלי בלב גם לאחר.
מה יהיה? גם חזאים לשעבר לא יודעים.
מה שבטוח, את מה שכבר היה, א' ואני לעולם לא נשכח.