פעם ראשונה בים

לטור הקודם >>

חום יולי-אוגוסט מכה ללא רחמים הרבה לפני הפתיחה הרשמית של הקיץ. אגלי זיעה נוטפים ממני אחרי כל פעולה פשוטה, המזגן לא מפסיק לפעול, ואם זה לא מספיק – השכנה מתלוננת על נזילה מצינור המזגן. שלי. אוף! צריך להזמין טכנאי, להספיק עוד מיליון סידורים, לרשום את הקטנה בתעודת הזהות, לקבוע תור לטיפת חלב ולהתחיל לבדוק מה עדיף: מעון, משפחתון או מטפלת.

כהרגלי במצבי לחץ, אני בורחת לים. רק מול הכחול הגדול מתבהרות המחשבות וכל צרות היום-יום נשכחות, ולו לשעות ספורות. חצי יום לוקח לי להתכונן ליציאה הזו – את כל הבית אני מכניסה לתוך תיק העגלה שלי, שנראה כמו תיק מסעות: האבקה עם האוכל, חיתולים חד פעמיים, בגדים להחלפה, בקבוק, מוצץ רזרבי, למקרה שהנוכחי ייעלם באורח מסתורי כמו חמשת קודמיו, אקמולי (אולי פתאום יהיה לה חום, חלילה?), בקבוק מים, הצעצוע האהוב עליה שרק אלוהים יודע מה היא מוצאת בו, שמיכה למקרה שיהיה קר לפתע ("אף פעם אי אפשר לדעת"), חיתול בד למקרי נזילות, ועוד אי אלו פריטים שכבר הספקתי לשכוח. אחרי שאני עושה וי ליד כל פריט ברשימה, אני יורדת סוף סוף למטה, התיק על גבי, הקטנה עליי. "לעזאזל", אני מקללת בשקט "אין אף גבר בסביבה???".

למטה אני נזכרת ששכחתי בבית את הפאוץ' שלי עם רישיון הנהיגה, ואני מוצאת את עצמי שוב מטפסת במדרגות רק כדי לרדת חזרה ולהרגיש קצת כמו בסאונה, רק בלי המקלחת שאחרי. לוקח לי לפחות חצי שעה לקפל את העגלה ולאפסן את הילדה במושב הבטיחות, אבל מה לא עושים בשביל הזכות לראות את גלי הים ולהסניף קצת אוויר מלוח במקום אוויר מזגנים דחוס?

היה כדאי?

אני מתבוננת במראת המכונית, ומגלה לחרדתי איך המייק אפ שטרחתי למרוח מתחת לעיניים כדי לטשטש סימני עייפות הפך לעיסה דייסתית בלתי ברורה. בצער רב אני נאלצת להודות שאף סימן לא טושטש, והדבר היחיד שמטושטש כאן זו אני. דווקא הלילה הקטנה התעוררה 200 פעם בערך: פעם היא היתה רעבה, פעם נעלם לה המוצץ, ופעם – נדמה לי שזה היה ב-5:00 בבוקר – היא החליטה שהגיע הזמן לקום, החלטה שלוותה ב"ציוצים" רמים ובתביעה שקטה מלווה בחיוך מתוק וללא מילים: "אמא, קחי אותי!".

בטח שלקחתי, אלא מה. אז מה אם רציתי לישון, אז מה אם אני עייפה עד מוות, אז מה אם אתמול סחבתי את כל העולם ואשתו מהסופר ועליתי את שתי הקומות בתפילה חרישית שרק לא אפול, שרק אגיע הביתה בשלום – היא את שלה יודעת לדרוש ואני כמו חמאה נמסה בשמש, נענית לכל גחמה.

בתחנת הדלק אני מצטיידת בקפה חזק, וכעבור חצי שעה בדיוק אני מוצאת את עצמי בטיילת התל אביבית, מסניפה את הבריזה וסוף סוף מחייכת. עשיתי זאת. נכון שאני לבד – בינינו, כבר די התרגלתי לזה, ונכון שהשרירים כואבים – העיקר שהקטנה מחייכת אלי מהעגלה, עיניה הכחולות בורקות, ובלי מילים היא לוחשת לי "תודה אמא, תודה שהבאת אותי למקום היפה הזה, תודה שהבאת אותי עד הלום".