פמלה אנדרסון היא קורבן שמתעקשת לא להיות קורבן. בסוף היא מנצחת

זה כמעט בלתי נתפס שסיפור החיים של פמלה אנדרסון לא הפך לטרגדיה אמריקאית נוסח אנה ניקול סמית׳. כמו רבות מחברותיה לתעשיית המין של דוד סם והחברים החרמנים שלו – היא בהחלט יכלה לסיים עטופה באותה שקית שחורה, כשלחיקה טבליות, כדורים ובקבוקי אלכוהול קטנים שהשתלבו לא משהו עם מחזור הדם שלה. אבל אנדרסון קורצה מחומר אחר. חומר ששמור רק לרומנטיקניות חסרות תקנה שמוכנות להתחתן שש פעמים, לחטוף מכות, להתאכזב ועדיין – להישאר חיונית. אם לאנשי עסקים יש קוקאין, אנדרסון מכורה לאהבה. והיא נבונה ומפוכחת לחלוטין.

"פמלה, סיפור אהבה" | צילום: באדיבות נטפליקס

בסרט הדוקו החדש שלה ״פמלה, סיפור אהבה״, שעלה השבוע לנטפליקס (במקביל ליציאת הממואר שלה שנקרא בשם דומה: "Love, Pamela") היא מורידה את האיפור, עולה על בגדים נוחים ומציגה חזית מאוחדת. במשך שעתיים מרתקות, אנדרסון מנהלת במקסימום נונשלנטיות את הקרב החשוב והמכריע ביותר על הנרטיב שלה. כשהיא חמושה באותנטיות מחממת לב ובשני בניה, היפים כמעט כמוה, וככל הנראה, גם שני הגברים היחידים בעולם שלא ניסו לפגוע בה. להפך, הם מעריצים אותה. והם גאים בה. ולשם שינוי – מהסיבות הנכונות.

>>> סנדי בר: "בשנות העשרים הייתי ביישנית, הססנית. היום הנפש יותר פתוחה"

כאמור, הסרט אורך כמעט שעתיים והוא אסתטי להפליא, הודות לאובססיה של אנדרסון לתעד את מהלך חייה עד לפרטים הקטנים. עשרות מחברות צהבהבות וקלטות ביתיות שהיו הדבר הכי קרוב לאינסטגרם הפכו לנתח המרכזי של הסרט, עם עבודת עריכה קפדנית ששומרת על קצב עקבי ויעיל. חרף הנוסטלגיה המתבקשת, הסרט חף מלצבוע אותו במתיקות או ברגעי אוננות עצמית שסלבס כל כך אוהבים לשתול בסרטים דוקומנטריים על עצמם (כן הארי ומייגן, אני מדברת עליכם). אבל אולי זה מה שקורה כשאת פמלה אנדרסון, אישה שאוננו עליה מספיק בשביל שלושה גלגולי חיים.

"פמלה, סיפור אהבה" | צילום: באדיבות נטפליקס

כידוע, מאחורי כל תמונה יפה או סרטון של הורים וילדים מצחקקים, מסתתר סיפור כעור שמתחיל במשפחה לא יציבה עם אבא אלכוהוליסט ואמא שמתקשה לשחרר ממנו. בגיל 12, אנדרסון, אז ילדה אתלטית ומופנמת, עוברת אונס אלים שהסתירה כדי לחסוך דרמות ממשפחה שהייתה מכורה אליהן בין כה. בני הזוג שלה היכו אותה, אחד מהם אף הגדיל לזרוק אותה מרכב נוסע. את כל זה דרך אגב, היא מספרת בשיא הנונשלנט. זה כמעט מצחיק אותה, זה חלק מהניסיון לא לרחם על עצמה. ואני חייבת להודות, שאני מאמינה לה.

עם קו״ח כאלה ועם פרצוף כל כך יפה, זה כמעט בלתי אפשרי לא להטביע את עצמך בתעשיית המין המשגשגת בעולם. אנדרסון מודעת לזה לחלוטין וגם לא ממש מתכוונת להתנצל על זה. ואכן, לאורך כל הסרט אנחנו נעות על הרצף שבין קורבנות למחשבות על ניצחון הציצים על הפטריארכיה. לעתים ממש מתחשק לרחם עליה. אבל היא לא מרשה. לאורך כל הסרט היא מתגלה כאישה חכמה ואינטליגנטית מספיק שהשכילה להבין את החוקים של העולם. והיא ידעה שכל מי שמנהל אותו רוצה לזיין אותה. כך שהמינימום ההכרחי, הוא לפחות לנסות לתמרן את זה לטובתה.

>>> דון לני גבאי: "קרס עליי עולמי. חשבתי שתמיד אהיה רלוונטית"

ואכן, לאורך כל חייה גברים ניסו לגזול ממנה את כוחה. או לפחות רצו להרוויח מזה כסף טוב. וזה הצליח להם. בעוד שעם יו הפנר זה היה בהסכמה, נקודת המפנה במשחק השליטה הזה מגיעה כמובן עם דליפת קלטת הסקס הגנובה, שצילמה עם בעלה לשעבר ואבי בניה, המתופף טומי לי. כי בעידן שלפני קים קרדשיאן, לא היה להם סיכוי להצליח להסביר שגם לכוכבת פורנו יש גבולות ועקרון הסכמה.

"פמלה, סיפור אהבה" | צילום: באדיבות נטפליקס

בעוד שלתדמית הרוקר המופרע זה לא הזיק, אנדרסון נשחטה באכזריות. גניבת הקלטת, שהתרחשה במהלך שיפוצים של בית המשפחה, הייתה ככל הנראה הניסיון הבוטה ביותר לגנוב ממנה את השליטה על גופה, שוב. הבשר שלה נחרך במהדורות החדשות ובבתי המשפט. היא הרי עשתה קריירה מלהתפשט, אז מה פתאום אכפת לה שרואים עוד קצת? לבסוף, צחנת האשמת הקורבן חנקה אותם ואף גרמה לבני הזוג למשוך את התביעה.

אנדרסון מבינה שעם ציצים גדולים מגיעה אחריות גדולה והיא ממנפת את תדמיתה הציבורית ואת חרמנותם של מקבלי ההחלטות כדי להפוך לאקטיביסטית נמרצת

החיוכים המתוחים של אנדרסון נפרמים רק לקראת סוף הסרט. זה רגע שקורה בסמוך לעליית הסדרה ׳פאם וטומי׳ (הולו), שהתיימרה לכתוב את הסיפור מחדש. בפועל, כמו תמיד, זה הסתכם בעוד ניסיון של תאגיד אמריקאי לגנוב מאנדרסון את הסיפור האמיתי. במילים אחרות, מישהו שוב גרף כסף על חשבון המיניות שלה.

ואולי אנדרסון היא בכל זאת קורבן. הרי כולם רצו לדבר איתה רק על הציצים שלה. לטרמן, לנו ודון יואיט (המפיק האגדי של "60 דקות") חדרו לכל נקב בגוף שלה, כי מותר. כי היא רגילה. כי היא בטח אוהבת את זה. וגם כשלאנדרסון נמאס להתפשט הם קילפו את השכבות ממנה בכוח. ואנדרסון באמת רק רצתה שיאהבו אותה, אבל בסוף תמיד נאלצה להתפשר על גברים שאהבו לשכב איתה. ואכן, רוב מערכות היחסים שלה נגמרו באלימות, כשהם גילו שהשפנפנה שלהם יודעת ורוצה לעשות עוד דברים עם עצמה. ושהיא די חכמה וחריפה ולא צריכה שינהלו אותה.

אף על פי כן, כיאה לסגנון האלגנטי שלה, הסרט מסתיים בטעם מתקתק. אנדרסון מבינה שעם ציצים גדולים מגיעה אחריות גדולה והיא ממנפת את תדמיתה הציבורית ואת חרמנותם של מקבלי ההחלטות כדי להפוך לאקטיביסטית נמרצת, טבעונית ופעילה עבור זכויות בעלי חיים שנלחמת בתעשיית הבשר והפרווה. אפילו פוטין הפסיק לייבא כלבי ים לבקשתה. פוטין, כן? ועוד אומרים שאנחנו המין החלש.

>>> מפגש פסגה: ארוחת הערב שאיחדה את קים קרדשיאן, ג'יילו ואופרה וינפרי

״פמלה, סיפור אהבה״, הוא הפעם הראשונה שבה אנחנו מרימות את הראש ומביטות לפמלה אנדרסון בעיניים הכחולות שלה. והן לא רק יפות, הן נבונות ומחושלות. זה כנראה הסרט הכי חשוף שלה, למרות שהיא לבושה בו היטב ובהתאם למזג האוויר. בגיל 55 היא עומדת על הבמות בתפקיד של רוקסי מהמחזמר שיקגו, שקווי דמיון רבים נמתחים ביניהן ומקבלת את ההכרה שתמיד רצתה. פמלה אנדרסון מוכיחה, שהחיים תמיד יודעים לכתוב את התסריטים שלנו טוב יותר מכל קולנוען מיומן. ושאסור להפסיק להאמין באהבה.