כל יומיים הולכים כאן ילדים, איך יתכן שהחיים ממשיכים?

בשבת האחרונה התוודענו כי פיגוע נורא התרחש בגבול מצרים, ובו נרצחו שלושה חיילים: סמלת ליה בן נון בת ה-19, סמל ראשון אוהד דהן בן ה-20 וסמ"ר אורי יצחק אילוז בן ה-20 זכרונם לברכה. המקרה הנורא קרה אתמול בבוקר וליווה את רובינו לאורך השבת. בין הפרסומים הרבים בעניין, שותף גם סרטון טיקטוק שהעלתה בן נון שבוע לפני שנרצחה – והפך ויראלי. הסרטון ששבר את הרשת ואת ליבנו מתאר את מסעה של ליה להפוך ללוחמת וממחיש עד כמה רצתה להגיע לתפקיד המדובר.

>> פיגועי טרור: איך מדברים עם ילדים על תכנים קשים?

מאז הפיגוע, העלו מפורסמים תכנים כואבים בנושא, להם הגיבו אלפי משתמשים תגובות כואבות, וגם ערוצי הטלוויזיה הודיעו על הפסקה בלוח השידורים המתוכנן. היום, בוקר יום ראשון לאחר הפיגוע – השמש זורחת, השמיים כחולים, ולצערי, רובנו ממשיכים בחיינו. אנו ממשיכים כי לא הכרנו את שלושת הילדים שהלכו לעולמם, ממשיכים כי צריך להמשיך, ממשיכים – כי פשוט התרגלנו.

סמר אורי יצחק אילוז ז"ל | צילום: פרטי

המציאות הכואבת בישראל היא כזו שפיגוע קורה בכל שני וחמישי. אירוע שבמדינה אחרת היה עוצר את סדר היום המדיני לתקופה הוא אצלנו עניין שבשגרה. מוקדש לו יום אחד בשנה בו כולנו מתייחדים עם חללי מערכות ישראל ונפגעי ונפגעות פעולות האיבה.

מאז הירצחם של שלושת החיילים, הסרטון של ליה בן נון כמו גם התמונות התמימות שלה שבהן רואים חיוך צעיר שאינו עוד – לא עוזבות אותי. חשבתי על החניכים שפיקדתי עליהם כאשר הייתי מפקדת בגדנ"ע לפני שנים בודדות ומשרתים היום כלוחמים, ועל אחי הקטן שקיבל זימון לטיס ובמקום לשמוח על כך – אני בחרדות. הרגשתי שסטורי, תגובה או כל פוסט שאעלה ברשת פשוט אינם רלוונטיים באמת. הרי מחר הכתבה הראשית באתרי החדשות תתחלף והפוסטים כבר יעסקו בנושאים אחרים. יישארו רק המחשבות.

אני לא מפנה אצבע מאשימה לאף גוף תקשורת ולאף משתמש ברשת. לכל אחד מאיתנו הזכות להביע את צערו בכל דרך שהיא. אני כן חושבת שמחובתנו כאזרחים במדינה שזוהי מציאות חייה לתת מחשבה אמיתית וכנה על נופליה, על הילדים הצעירים שכבר לא יגזרו את החוגר, לא יערכו מסיבת שחרור ולא יטוסו לטיול הגדול בדרום אמריקה.

סמל-ראשון אוהד דהן ז"ל | צילום: פרטי

לצערי, התחקירים הביטחוניים שנערכים לאחר כל תקרית לא ישיבו את הנופלים לחיים, לא יעניקו למשפחות השכולות את חייהם בחזרה וגם לא התגובה העצובה בפוסט ברשת. אין פה פיתרון קסם והטור הזה לא מתיימר להציע הצעת ייעול, אבל אם יש משהו שאני אשמח שיקרה בראש ובלב של כל אחת ואחד שקוראות וקראים את המילים שלי כעת, זה לחשוב איך באופן אישי אנחנו יכולות להמשיך לזכור מעבר ליממה, ואז להמשיך הלאה בחיינו לבינג' הבא, ליציאה הבאה עם חברה, לסקרולינג בפיד. כי מדינה שזוהי מציאות חייה לא יכולה לתת למקרים כאלה לחלוף סתם כך, כאילו לא קרו.