פורמט מנצח

אם יש הרכב בעולם הפופ שאפשר להגדיר כמעט כל מוצר מוסיקלי היוצא תחת ידיו כבאנקר, הרי שלרוב האצבע תופנה לעבר הפט שופ בויז. קצת יותר מ-30 שנה מאז שניל טננט וכריס לואו יצאו לדרך וכרבע מאה אחרי שהחלו לשחרר סינגלים ואלבומים, הם ממשיכים להגדיר את גבולות הפופ האלקטרוני.

מכוונים לראש ולרגליים

פעם זו התכתבות עם עולם הדיסקו, פעם זהו רומן מזדמן עם סצנת המועדונים, פעם קאבר סוחף ללהיט עבר, פעם בלדת איזי ליסינג סליזית ופעם קריצה עם ארומה של להיט קיץ לטיני.

לא משנה כיצד מורכבת המנה – כמעט בכל פעם שהשניים האלו נכנסים לאולפן ומתחילים לתפעל את הקלידים ומכונות הסימפולים התוצאה המתקבלת היא יצירת אמנות. כן, מסתבר שגם בפופ – ז'אנר שכל מהותו הוא לתפוס את הרגע ולגזור קופון מיידי – ניתן לייצר אמירה בעלת עומק שמכוונת בו זמנית לראש ולרגליים.

"Format", אוסף הבי סיידים והקטעים הנדירים החדש של טננט את לואו, המאגד את פועלם בתחום בשנים 1996-2009, הוא חגיגה עצומה. כשמאזינים פעם אחר פעם ל-38 השירים המרכיבים את האוסף הכפול הזה קשה לחשוב שכולם כאן רק משום שדורגו כאפשרות השנייה ולא כלהיט שידחוף את האלבום. גם אם נראה שבעידן ההורדות אין כבר משמעות למושג "בי סייד", האסופה הנוכחית (כמו "Alternative" שאיגדה את הבי סיידים שהקליט הצמד עד ל-1995) מדגישה שליצירה מוסיקלית יש חיים גם בפורמט האלבומי הישן ושהרכב חשוב הוא לא רק סך להיטיו.

ואם לא מניתי עדיין מספיק מעלות של טננט ולואו מומלץ להתעכב לרגע על האקס פקטור שלהם: ההומור. מי שהקשיב פעם לטקסטים שלהם בוודאי מכיר את הלשון החדה של הצמד. תקשיבו למשל לדאנס הסוחף של "How I Learned to Hate Rock and Roll" מ-1996 והחיוך כבר יצטרף באופן בלתי נשלט. גם אני, בתור חובב גיטרה-בס-תופים התמוגגתי. אל תפספסו את הפורמט הזה.

פט שופ בויז – Format (הליקון/Parlophone)