למה לא צריך לשמוח יותר מדי מהחשכת פורטנייט

פורטנייט | צילום: שאטרסטוק
פורטנייט | צילום: שאטרסטוק

הילד שלה צופה בסרטונים ביוטיוב ולא מפסיק לשחק במחשב, אבל לא רק שאין לה בעיה עם זה - היא אפילו די מבסוטה. לינוי בר גפן קוראת לכן להפסיק להשמיץ את המסכים, אפילו אם תגידו שהיא חרא של אימא

88 שיתופים | 132 צפיות

מחילה מהזוכות בתואר "אם השנה", אבל אני מסרבת לפתח חרדת מסכים. הטף משחק באפליקציות בטאבלט, צופה בסרטונים ביוטיוב והטלוויזיה דולקת בביתנו ללא הגבלה. לפי כללי האימהות החדשים אני חרא של אימא כי אני מפקירה את המוח שלו לטכנולוגיה שתהפוך אותו לייצור לא חברותי, חסר דמיון ועצלן. אני כנראה דור שני לאימהות איומות, כי גם אימא שלי נטתה לא להיבהל מהדטרמיניזם הטכנולוגי של שנות ה־80. בילדותי היינו מהבתים הראשונים בשכונה שהיה בהם מכשיר וידאו, טלוויזיה רב ערוצית, מחשב וקונסולת משחקים. אמרו עליהם דברים די דומים לאלה שנאמרים כיום על סמארטפונים וטאבלטים. גם אימא שלי הייתה קורבן להורות מזניחה – היא הייתה הילדה הראשונה באשקלון שהוריה קנו לה טרנזיסטור, כבר בשנות ה-50 המאוחרות. כאלה אנחנו, האימהות במשפחה, מתעקשות לדפוק לילדים שלנו את העתיד.

איור: סתיו רוזנטל
איור: סתיו רוזנטל

הטרנזיסטור לא מנע מאימא שלי להוציא שלושה תארים אקדמיים, הווידאו גרם לי לרצות לעשות טלוויזיה ואחי מחזיק כיום בחברות השוות מיליונים ועוסקות בשיווק אינטרנטי, בין השאר כי אבא שלי האמין שילד מול מסך מחשב עשוי ללמוד משהו על העולם העתידי ולהיערך אליו בהתאם. הבן שלי יודע אנגלית, חשבון וגיאומטריה בגיל 4 ברמה שאני הגעתי אליה באמצע בית הספר היסודי כתוצאה מצפיה בסדרות וסרטונים שמלמדים את הדברים האלה. בדקתי לאחרונה בסדרת מפגשים עם פסיכולוגית ילדים האם הוא א־סוציאלי והתברר לי שלא, הוא סתם לא חברותי כלפי מי שמרביץ לו.

אני מסרבת לפחד ממסכים כי השיח עליהם נגוע בפחד מהזדקנותנו שלנו ומאיך אנחנו נשתלב בעתיד, הרבה יותר מהחרדה לגורל הילדים

כמובן שהדוגמאות הפרטניות האלה לא מוכיחות דבר. אפשר וראוי לשלוף מולי אינספור מחקרים פסיכולוגים ונוירולוגים שיוכיחו אותי על טעותי וידגימו לי באמצעות צילומי CT ומדידת רמות דופמין שבאונות של הבן שלי חלים שינויים דרמטיים ומדאיגים. בהזדמנות, כשאפקיר את בן זוגי פגוע המוח לעוד טיפול במציאות מדומה בבית החולים שיבא בתל השומר, אבקש לעיין בהם. זה חומר משעשע להעביר איתו את הזמן, אבל כנראה שמהר מאוד אאבד עניין ואתפנה לסמארטפון שלי כדי לשבור את השיא של בני באפליקציית "גולשי הרכבות". קיבינימט, איך הוא הצליח לצבור 9,000 נקודות ואני לא?!

אני מסרבת לפחד ממסכים כי השיח עליהם נגוע בפחד מהזדקנותנו שלנו ומאיך אנחנו נשתלב בעתיד, הרבה יותר מהחרדה לגורל הילדים. אני מזהה שהחרדה היא מתחושת זרות בעולם שיתנהל לפי כללים שאיננו מכירים. קשה להשתנות, מגיל מסוים זו נראית אפילו כמשימה בלתי אפשרית. אבל בכל פעם שאני שומעת את התיאורים מעוררי הפלצות על האפוקליפסה שתפרוץ אם הילדים יבלו יותר משעה בפורטנייט – אני בעיקר שומעת נימה מוסווית של איש מבוגר המתחנן שלא ישאירו אותו מאחור.

Happy Dance GIF by Porto Editora - Find & Share on GIPHY

אנופ רנגנט, מתכנת והורה אמריקאי ממוצע, צייץ לא מזמן סדרת ציוצים על נסיונו ממשחקי פורטנייט עם חברים של בנו בן ה־12. פורטנייט, למי שטרם התעדכנה, הוא משחק שבו מאה שחקנים נזרקים על אי ונלחמים עד שהאחרון נותר בחיים. "עבורם המשחק הוא למעשה רק רעש רקע", הוא כותב. "פורטנייט הוא לא משחק, הוא מקום. הם מסתובבים בפורטנייט כמו שאנחנו נהגנו להסתובב במרתפים או בחצרות אחוריות. אנחנו שיחקנו במשחקים או בעטנו בכדור, אבל כל העניין היה המפגש החברתי. כך גם אצלם, הם בקושי שיחקו וכשכן שיחקו, זה לא היה כדי לנצח. הם נזכרו בשירים חדשים ששמעו והשמיעו אותם אחד לשני מהסלולריים שלהם דרך סט המיקרופונים והאוזניות, הם שוחחו במקביל בפייס טיים. חלקם בכלל לא הכירו לפני המשחק". המשתתפים בפורטנייט אמורים למצוא ברחבי האי אמצעים שיעזרו להם לשרוד ולהילחם, אבל החיפוש הופך מהר מאוד לשוטטות אקראית ולא מחייבת, שמייצרת "זמן מת" ומאפשרת להם לשרוף אותו בשיחות על עניינים שאינם קשורים למשחק.

אימא שלי נהגה לפגוש את החברים שלה על הברזלים, אני שוטטתי עם החברים שלי בקניונים והבן שלי כנראה ישוטט איתם באיים וירטואליים – דור אחרי דור אנחנו מנצלים את המרחבים שהתרבות העדכנית מציעה כדי ללהג עם בני גילנו על חצ'קונים ואכזריותה של מלכת הכיתה. אנופ צירף לסדרת הציוצים גם תמונות מקסימות של קבוצת ילדים בחתונה רוקדים ברחבה את ה"פלוס", הריקוד של המשחק. ניתן לחשוב מהתמונה שהילדים חברים טובים כי הם מחייכים וקרובים זה לזה, אבל האמת היא שלא הייתה ביניהם כל היכרות מוקדמת בחיים הפיזיים שמחוץ למסך.

אני לא משחקת בפורטנייט, לא רדפתי אחרי פוקימונים ברחבי העיר וזה שאין לי מושג מה המשמעות של רוב האמוטיקונים כבר יצר תקריות מביכות עם בני דודים טינאייג'רים, אבל מבחינתי זה בסדר גמור. לשלוח עכשיו את הילד לשחק בגינה הציבורית שהוא שונא לא יעזור לי לעצור את מה שיקרה בכל מקרה – לי אין חלק בתרבות העתידית שלו ושל בני דורו, וזה לגמרי בסדר. גם לאימא שלי אין מושג איך כתבתי את הטקסט הזה בסמארטפון.