אקו שיק: כנראה שזו הדרך הכי יפה לשמור על כדור הארץ

ביום כדור הארץ נדמה כי שורת הפעולות שנדרשות מאיתנו – מיחזור, הפחתת פלסטיק, צריכה נבונה – הפכו לשפה שחוקה. אך לעיתים, במקום לחפש את הפתרון בטכנולוגיה מתקדמת או במדיניות אקלימית רחבה, כדאי להפנות מבט דווקא לעבר מחוות קטנות, מסורתיות, הנושאות בתוכן פוטנציאל תרבותי מהפכני.

>> איך לשלב את הטרנד הפרחוני בעיצוב הבית – בלי להפוך את הסלון לגינה

אחת מהן היא פורושיקי – ריבוע בד יפני, אשר שימש במשך מאות שנים לעטיפה, נשיאה והגנה על חפצים. ביפן מאמצים את הפורושיקי ברציפות מהמאה ה-8 ועד היום, תוך התאמה לרוח התקופה – מבדים מסוגגנים ועד תוספת של ידיות במבוק כאשר נדרש, מבלי לפגוע בפשטותו האלגנטית. אך מעבר לפשטות הפונקציונלית שלו, טמון בו רעיון אקולוגי עמוק: האפשרות לראות בעטיפה לא פסולת חד-פעמית אלא חפץ בר-קיימא, שזמן חייו בלתי מוגבל. ומכאן, קשה שלא להתפעל מן החוכמה הסביבתית הגלומה במסורת הזו. דמיינו עולם שבו בכל חג, אירוע או מחווה אישית (וכל זאת ביפן רבת הטקסים והמתנות), היה נעשה שימוש בנייר חד-פעמי לעטיפה. לולא האופציה לשימוש מחודש בבד, ספק אם היו נותרים די עצים לכסות את הדרישה.

היום, עם התגברות המודעות הסביבתית, חוזר פורושיקי לשיח הציבורי – לא כגימיק אוריינטליסטי, אלא כהצעה קונקרטית לשינוי תרבותי. יש בו פשטות שמזמינה שיתוף; קל ללמוד, קל ליישם וכל ריבוע בד יכול להפוך לתיק, סל, או עטיפה למתנה. כמובן שתלוי בגודל הבד שתבחרו. אין צורך להדביק עוד מדבקה. אין צורך להוסיף עוד סרט ואין צורך לזרוק. רק לעטוף, לקפל ולקשור. והכי חשוב להמשיך להשתמש בו שוב ושוב. זהו סף כניסה לעולם חדש: רגוע, אטי, אסתטי ובעיקר כזה שמזכיר שאפשר גם אחרת.

דוגמאות עכשוויות לפרקטיקה הזו ניתן למצוא ביוזמות עירוניות בטוקיו וקיוטו ובמרכזים קהילתיים ברחבי אירופה וארצות הברית. בישראל לעומת זאת, פורושיקי טרם זכה לחשיפה רחבה, למעט בקרב קהלים מצומצמים של מעצבות טקסטיל או סטודנטיות במסלולי עיצוב שונים.

פורושיקי אינו רק ביטוי לאסתטיקה ולתרבות עתיקת יומין – הוא גם בחירה מודעת, אכפתית, שמכבדת את כדור הארץ ואינה כורתת אותו. בתרבות הצריכה המערבית, הידועה בצריכה מופרזת – עטיפה חד פעמית נתפסת לרוב כאלמנט זמני, חולף ובלתי חשוב. אנחנו קורעות, זורקות ומחפשות את "מה שיש בפנים". לעומת זאת, הפורושיקי מציע מודל הפוך – כזה שבו העטיפה עצמה היא חלק מהמתנה, והיא תמשיך לנדוד, להתגלגל, ולהיות חלק משרשרת שימושים עתידיים. אין כאן קצה פס ייצור – אלא מיחזור תמידי של חומר ומשמעות. מעטיפה, לצעיף, לבד כיסוי, לסל נשיאה – אספקט רב תכליתי שלא מוותר על היופי. להפך, הוא רק מעשיר אותו ומשלב ערכים, חוויה וסיפור.

היבט זה מהדהד עקרונות של עיצוב מעגלי וגישות עיצוב חדשניות כמו Cradle to Cradle (שיטת עיצוב ירוקה שמבטיחה לכל מוצר גלגול חיים חדש במקום להפוך לאשפה), אך שורשיו נטועים עמוק יותר – בתפיסת עולם המכירה בחשיבותו של החומר לא רק ככלי פונקציונלי, אלא כשותף מלא למערך הערכים שלנו. כמרצה וכמנחת סדנאות פורושיקי, אני מוצאת שלא רק החפצים עצמם מעצבים את עולמנו – אלא גם האופן שבו אנו בוחרות לחיות איתם.

פורושיקי, מנקודת מבט זו, איננו רק בד עטיפה – אלא הצהרה של אתיקה חומרית ושל בחירה מודעת במעגל חיים שמכבד את מה שסביבנו. זו לא רק טכניקה – אלא פתח לתפיסת עולם מוסרית. עטיפה שהיא גם השקפה. במיוחד בעולם שמנסה שוב ושוב לעטוף את עצמו מחדש, אולי זה לא מקרי שאנחנו חוזרות דווקא לשורשים – של בד, של קשר ושל משמעות.

הכותבת היא אפרת בראשי מפן, חוקרת אמנות העטיפה היפנית, מרצה ומנחה סדנאות בתחום ובעלת המותג Furochicit