פונצ'ו, סומבררו וצ'יצ'ה

מאז שקראתי את "וינטו יד הנפץ" ואת יתר ספרי קרל מאי, שהפכו את האינדיאנים למטבע ספרותי עובר לסוחר, חלמתי להתחפש לאינדיאני או לפגוש אינדיאני. באקוואדור הגשמתי את החלום. "אתה מחפש פייסטה אינדיאנית?" נשאלתי בקיטו בביקורי הראשון שם. "סע לאוטבלו, מחר יש פייסטה". לא היססתי הרבה. למחרת הגעתי לאוטבלו, 95 ק"מ מעיר הבירה, וראיתי ברחובות אלפי אינדיאנים, אבל לא אדומי עור עם נוצות וחניתות, אלא דווקא לבני עור וקלועי צמה (וואנגו) החובשים סומבררוס שחורים, מכנסיים לבנים ופונצ'וס כחולים ונועלים סנדלי בד (אלפרגאטס) לבנים – כך הגברים – או במטפחות שחורות, חולצות רקומות, חצאיות (אנאקוס) כחולות, פונצ'וס, צמידים מרשרשים ואלפרגאטס כחולים – הנשים.

הזהב שבהר

שאלתי היכן מתקיימת הפייסטה אבל איש לא ידע לומר מתי החגיגה מתחילה או מסתיימת והיכן מתרחשים האירועים המרכזיים. האיש החמישי ששאלתי ייעץ לי עצה בנוסח החלילן מהמלין: "פשוט תצא לרחוב, תתחיל להסתובב וכאשר תשמע מוסיקה אינדיאנית תלך אחריה".

זה בערך מה שעשיתי. אבל מכל פינת רחוב בקעו צלילי המוסיקה והיה עליי לחדד את אוזניי כדי להבדיל בין סתם מוסיקה למוסיקה אינדיאנית, ובין מוסיקה אינדיאנית של בתי הקפה למוסיקה של ה"דספילה" (מצעד, תהלוכה). כך הגעתי עד לרחוב סימון בוליבאר וגיליתי שכמה עשרות אלפי חוגגים הגיעו לשם הרבה לפניי.

האינדיאנים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של אקוואדור. עד לאמצע המאה ה-15 ישבו באזור המכונה כיום אקוואדור בני שבט קאראס ובני שבט קיטוֹס. שני השבטים התמזגו לשבט אחד בשם שייִרִי, שאותו הכניעו בני האינקה. אימפריית האינקה התפלגה בהמשך, דבר שהקל על הספרדים, שנחתו לראשונה בחופי אקוואדור ב-1526, להכניעם. רומיניאווי, מפקד צבא האינקה, שרצה למנוע בכל מחיר מהספרדים להשתלט על קיטו, העיר החשובה ביותר לאינקאס, הורה לשרוף אותה כליל ולהצפין את זהב האינדיאנים במערה סודית בהר שונגולומה ("לב"), שבו שכן אז המקדש לאל ראיימי. עשרות אלפי מחפשי זהב ניסו מאז לגלות את הזהב, אבל איש טרם הצליח. לפי האמונה האינדיאנית, לה וירחן דל פנסיו, "בתולת הלחמנייה", שפסלה מוצב בהר הקרוי כיום על שמה, שומרת עליו, אולי עד ליום שבו האינדיאנים ישובו לשלוט בארצם.



בזמן הפייסטה יוצאות עשרות להקות לרחובות

השפה שונה, העיקרון זהה

האינדיאנים מונים רבע מאוכלוסיית אקוואדור, מדינה בת יותר מ-13 מיליון תושבים. בעשור האחרון גברה מאוד מודעותם לכוחם הפוליטי, ופעמיים הם אף היו מעורבים בהחלפת נשיא מכהן. בכפרים האינדיאניים המרוחקים נשמר עדיין אורח החיים המסורתי אבל בערים הגדולות, וגם במרכזים אינדיאניים כאוטבלו, פני האינדיאנים יותר למודרניות מאשר למסורת. חלקם התמערבו, נישאו לזרים, היגרו ועושים קופה יפה מהמוסיקה ומהתרבות שלהם.

ובכל זאת רובם עדיין שומרים על צביונם האתני הייחודי שבא לידי ביטוי בשפה (קיצ'וואה), בלבוש ובעיקר בפייסטות המסורתיות. בירת הפייסטות של אקוואדור היא אוטבלו. לפחות חמש פעמים בשנה מתקיימות שם פייסטות גדולות, אך יש גם פייסטות קטנות יותר, פייסטות לקדושים וסתם פייסטות ספונטניות.

אחרי שמבקרים בפייסטות ובקרנבלים בדרום אמריקה, מגלים שקיים לא מעט דמיון ביניהן. הפייסטה כוללת תמיד אלמנטים כמו תהלוכה (משאית, נגנים ורקדניות), מוסיקה וריקוד. סגנון הריקוד והמוסיקה משתנים ממדינה למדינה, אבל עקרון התהלוכה נשמר בקפדנות.

פייסטה לכל עונה

התייר הקנדי הקשיש שלף את פנקסו הקטן והציג בפניי את רשימת כל הפייסטות המתקיימות ביוני במחוז אימבבורה שבמרכז אקוואדור. המרשימה מכולן היא פייסטת הקדוש סן חואן (יוחנן המטביל) באוטבלו, המסמלת את הכרת התודה של האוטובלניוס על סוף עונת הקציר. זוהי אחת מארבע החגיגות המציינות את עונות השנה וקשורות למחזור האדמה והחיים: קפאק ראיימי (חגיגת הסתיו), קואייה ראיימי (חגיגת החורף), פאווקר ראיימי (חג האביב) ואינטי ראיימי (חגיגת הקיץ).

פייסטת סן חואן-אינטי ראיימי נפתחת בריטואל הכולל מים, פרחים וקדושים במפל של פגוצ'ה הסמוכה לאוטבלו, שמטרתו היטהרות והתחזקות לקראת המאבקים הריטואליים בהמשך החגיגה. עד אמצע המאה ה-20 היו הריטואלים מאוד אלימים, ומשום כך מי שלבש את מלבושי השד היה צריך להתחזק כדי להצליף בשוט באויביו. החגיגה ממשיכה בריקודים ומסתיימת בלילה בזיקוקי דינור.

עשרות להקות אינדיאניות מלוות בנגנים יצאו לרחוב הראשי. לכל קהילה או משפחה מקומית יש להקה משלה, ולכל להקה יש מלווים ונגנים. האוטבלניוס רוקדים בשני מעגלים, בצעדים קטנים, ומלווים את עצמם ברקיעות, בשריקות ובשירה בשפת הקיצ'וואה. המעגל החיצוני מורכב מנשים או מגברים המחופשים לנשים, ובמעגל הפנימי רוקדים ה"לוס סן חואנוס", הנגנים המנגנים בווירטואוזיות בשלל כלי נגינה והגברים המחופשים לשדים. התחפושת הנפוצה ביותר היא של "אל דיאבלו אומה" או בשמו האינדיאני: "אינטי ראיימי" ("השד אומה").

מצעד מחולות אינדיאני

הפייסטה מסתיימת בבניין הכנסייה שבשכונת סן חואן בתהלוכה של ה"פריוסטס", פטרוני הפייסטה, המוסרים את פסל הקדוש לכנסייה ונותנים את האות להפרחת זיקוקי דינור ולהעלאתם באש של הדיאבלוס.

בשעת חצות המליץ לי הכומר המקומי להסתלק מהמקום, כי עומדת לפרוץ מהומה שבה האינדיאנים ישליכו אבנים אלה על אלה. נסעתי למחרת לפייסטה של קאיימבה, עיר המרוחקת מחצית השעה מאוטבלו, שם השליכו עליי נערות מקומיות פרחים במקום אבנים. מצעד הלהקות שם כלל קשישות אינדיאניות, שכרכרו יחד עם תרנגולות התלויות על אנקול.



לכל קהילה או משפחה מקומית יש להקה משלה, ולכל להקה יש מלווים ונגנים

בחודש ספטמבר אוטבלו מספקת חגיגה נוספת, אולי החשובה ביותר באקוואדור – פייסטת דל יאמור, הנמשכת שמונה ימים. בפתיחת הפייסטה מודיע הכרוז: "אנחנו רוצים להוכיח שאוטבלו היא העיר הכי ידידותית במדינה". להקות הריקוד האינדיאניות מגיעות לפייסטה מכל רחבי המדינה וגם ממדינות שכנות.

תהלוכת היאמור, המקבצת המוני חוגגים, היא מעין מצעד המחולות האינדיאני. מרבית הלהקות לבושות בבגדים מסורתיים, שאופיים משתנה ממחוז למחוז. בראש כל להקה משאית מוסיקלית המכונה "קארו אלגוריקו", ועליה מכרכרות כמה נשים, המשליכות פרחים או סוכריות לעבר קהל הצופים. אחריהן צועדות תזמורות של חצוצרנים ומתופפים ובמאסף להקות הריקוד.

פרחים ופירות במקום מים וקצף

הקרנבל האקוואדוריאני הוא די חיוור לעומת אלה שמתקיימים במדינות כמו ברזיל או קובה, וכל מהותו, כמדומה, היא בקרבות המים והקצף הלבן שפורצים בין עוברים ושבים. באמבאטו (Ambato), עיר המרוחקת כשעתיים וחצי נסיעה באוטובוס מקיטו, החליטו להחליף את המנהג המעט ילדותי הזה ולהעניק לפייסטה צביון תרבותי יותר. את המים והקצף מחליפים פרחים ופירות.

הפייסטה של אמבאטו, עיר שניזוקה קשות ברעידת אדמה ב-1949 ונבנתה מחדש, מזכירה מאוד את זו של היאמור. היא מתקיימת בחודש פברואר וגם כאן משליכות הרקדניות פרחים על קהל החוגגים, ולקינוח גם מפירות העונה. גם הפסטיבל הזה מושך אליו המונים מכל רחבי אקוואדור ומציג להקות ריקוד אינדיאניות ולהקות אחרות מכל רחבי המדינה והיבשת. להבדיל מאוטבלו, באמבאטו מוכרים כרטיסים למושבי פלסטיק ועץ הפזורים לכל אורך מסלול ה"דספילה", שכאן מכונה "רונדה נוקטוראל". קניתי כרטיס לשורה הראשונה, אבל עד מהרה נתלו עליי מכל העברים ילדים מצווחים, שהתיזו ספריי וצבעו אותי בצבעי מלחמה. זה לא היה נעים, אבל גם לא היה נורא.

כך השלמתי למעשה את המשימה לשמה יצאתי לאקוואדור. לערב אחד נראיתי באמת כמו אינדיאני. פונצ'ו, סומבררו ואלפרגטאס כבר יש לי, אבל לרקוד בצעדים קטנטנים ולשרוק אני עוד צריך ללמוד.

ירון אביטוב הוא סופר, עורך, מבקר ספרות, עיתונאי ומדריך טיולים. ספרו "האורות של מיאמי" התפרסם לאחרונה בהוצאת כרמל/עמדה