עת לארוג

עלילה של סיפור, בעיקר סיפור מדע בדיוני, לא משנה באיזה ז'אנר, דורשת מהקהל להשהות את חוסר האמון שלו (תרגום מגושם שלי ל-Suspense of disbelief). העלילה מצידה אמורה להיות בנויה כך שהקהל יוכל לעשות זאת. נראה שתסריטאי הסרט "מבוקש" שכחו, או שבחרו משום מה להתעלם מעובדה זו.

"מבוקש" הוא סיפורו של צעיר משעמם – הלוזר האולטימטיבי: רואה חשבון זוטר, תקוע בקוביית משרד ללא עתיד, בוסית הרודה בו וחברים טובים ששוכבים עם בת זוגו. יום אחד בעקבות מפגש עם אנג'לינה ג'ולי ושפתיה, מגלה הלוזר שהוא נצר לשושלת של רוצחים המכונים "אורגים" המקבלים את מטרותיהם מ"נול הגורל" אשר טווה את זהות קורבנותיהם. כך הוא מגלה שהוא בעצם רוצח מגניב ובעל יכולות על טבעיות – זריזות מדהימה, יכולת להאט את הזמן, ואף יכולת "לעקם" מסלולי כדורים. חבל שבדיוק כשהוא מתחיל להנות מזהותו החדשה, להשמיד את שיממונו הישן ולנקום במי שאימללו אותו, הוא מגלה שמניעי האגודה אינם כשרים כפי שהוצגו לו.

עד כאן עלילת "מועדון קרב" (עם רפרנסים לא ממש מעודנים, אגב) לעניים כמו זו יכולה להישמע נחמדה, כזו שבשילוב עם אפקטים ראויים תיצור סרט אקשן חביב למדי. אלא שכאמור נשכח בצד אלמנט האמינות. בדרך כלל אינני מאלה המעקמים את האף מול פעולות לא הגיוניות המבוצעות למכביר בשירותי אקשן. "איך אף אחד לא פוגע בו?" אינה שאלה רלוונטית בעיני. כל מה שאני דורש הוא איזה שהוא כבוד מינימלי לאינטליגנציה שלי, איזשהו עולם מדומיין הדולק אחר חוקיו שלו באופן עקבי.

כאמור, "מבוקש" אינו מהווה דוגמא טובה לכך. לדוגמא: יכולותיהם העל אנושיות של האורגים מוסברות בצורה הגיונית, פסבדו-מדעית. כלומר, כל יכולותיהם מלבד סיבוב הכדורים, נושא סביבו מנסה הסיפור לדלג בצורה חיננית, בחן של קרנף מצוי. אבל עם שלוש רגליים. היה רצוי גם שאת הטוויסט העלילתי לא היו משאילים מ"האימפריה מכה שנית", שמה זה היה מגוחך אך קאלטי. כאן זה סתם מגוחך ולא קונסיסטנטי עם מה שכבר ראינו בדקות הקודמות של הסרט.

הסרט מבוסס על קומיקס, והוא הדגמה טובה להבדלים בין שני הסוגות. הקומיקס הרבה יותר סלחני לחוסר עקביות ולהפרכות בעלילה. הקולנוע דורש יותר כך מה שהבטיח להיות סרט אקשן מהנה, נותר סרט אקשן סוג ז', רק עם תקציב גדול ואפקטים טובים.

 

מבוקש (The Hunting Party), ארה"ב 2007. בימוי: ריצ'ארד שפרד, שחקנים: ריצ'ארד גיר, טראנס הווארד, ג'סי אייזנברג. 96 דק'