עשר המכות
הצאצא חוזר מהגן עם תלונות של "נשכו אותי, דחפו אותי, זרקו עלי חול" - מה עושים למשמע גילויי אלימות בגן? איך על הגננת לפעול והאם הילד שלי הוא באמת המלאך בסיפור?
גם אם אני יודעת שמריבות בגן הן חלק מההתנהלות החברתית היומיומית של הילדים, כשבני חזר מהגן עם סימני נשיכות בעקבות מריבה על המגלשה, התקשיתי לקבל את התירוץ ש"הגן הוא מגרש האימונים החברתי". התחלנו בעצה ידידותית לצאצא ולסביבה: "אם זה שוב יקרה, רוץ וספר לגננת". אבל כשזה קרה שוב, הגננת נתנה תשובה: "אף ילד הוא לא מלאך. זה מרביץ וזה מחזיר", הגיעה העת לתוכנית ב', שעיקרה: אל תהייה פראייר. אך אז, כשהבן שלי החזיר מכה אחת אפיים, קיבלנו זימון לפגישה עם הגננת. שלושה דברים טובים קרו בעקבות המפגש: הגננת הפסיקה עם המשפט האווילי "ילדים מרביצים פה ושם", הצאצא שלי חזר להתגלש בלי פחד, ואפילו מצאתי חברה חדשה – אמו המקסימה של הילד המכה.
שלב א': זיהוי הסיבה
"התנהגות תוקפנית בגן יכולה להתבטא כפגיעה פיזית, כמו בעיטות, נשיכות וכדומה, או כתוקפנות מילולית, כמו צעקות והעלבות", אומרת הדוקטורנטית אורית מיוחס, ראש המסלול לגיל הרך במכללה האקדמית בית ברל. "גילויי אלימות יכולים לנבוע מקשיים רגשיים, חברתיים, התפתחותיים ועוד. צוות הגן וההורים צריכים לזהות את הגורמים שהובילו להתנהגות האלימה ולטפל בהם באופן מיידי".
לדבריה, הגורמים לגילויי תוקפנות מגוונים ונעים מחוסר סיפוק צרכים בסיסיים של הילד בגן ועד חוסר השלמה עם איסורים בגן. "למשל, אם הילד רעב ומתקשה להעביר זאת במילים, הוא עלול להביע גילויי תוקפנות. סיבה אחרת היא קושי להתמודד עם כללים שמסגרת הגן מגדירה. הילד עשוי לפרש כללים אלה כאיסורים המבטאים תוקפנות מצד המבוגרים, ופרשנות זו עלולה לעורר בו התנהגות מתריסה. סיבה שלישית היא סף תסכול נמוך. אם הילד חווה כישלון במשימה מסוימת בגן, הוא עלול להגיב באלימות כלפי הילדים האחרים", היא אומרת.
מה לגבי ילד שהוא בדרך כלל בעל מזג נינוח, שפתאום מתחיל להכות?
"אלימות מצביעה על מצוקה כלשהי. לעיתים משבר משפחתי, כמו גירושין או מחלה של אחד ההורים, יכול לגרום לילד שבימים כתיקונם נחשב חברותי ונוח להגיב באופן קשה, והדבר יתבטא בהכאת ילדים אחרים בגן. צריך לזכור כי ילדים חשים ביטחון בשגרת הגן ובשגרת המשפחה, וכל שינוי – גם כזה שנראה לא מאיים – עלול להוביל להתפרצות".
שלב ב': תפקיד הגננת
לגננת תפקיד קריטי בטיפול באלימות בגן. תגובה נכונה עשויה למגר את האלימות, ומנגד תגובה מוטעית עלולה להחמיר את מצוקת הילד. על הגננת קודם כל לזהות את המצוקה שהובילה להתנהגות האלימה. מיוחס: "ניקח לדוגמה ילד שהגיע לגן בבוקר כשהוא ממרר בבכי, כי תהליך הקימה לווה בצעקות ואמו נפרדה ממנו בחופזה ומיהרה לעבודה. בסיטואציה זו הגננת נדרשת להרגיע את הילד, להעניק לו תשומת לב ולגלות אמפתיה לרגישותו.
תגובה המזהה את הבעיה ונותנת מענה בזמן אמת מפחיתה את הסיכוי לתוקפנות. בסיטואציה אחרת, אם ילד עם סף תסכול נמוך מקבל משימה ומתקשה לבצעה, על הגננת לזהות את הרגע שלפני ההתפרצות, ולחלץ את הילד מהמצב באמצעות משימה חלופית שתאפשר לו לחוות הצלחה או פתרון שיעזור לו במשימה".
היא מציעה ההורים לעדכן את הגננת בכל שינוי בבית או חוויה רגשית קשה העלולה להשפיע על הילד: "למשל, אם האב נעדר לצורך שירות מילואים, כדאי שהגננת תשוחח עם הילד ותאפשר לו לבטא את רגשותיו על המצב".
ואיך על הגננת לנהוג בזמן אמת, כשהילד מכה?
"קודם כל, להרגיע אותו ולהרחיקו מהסיטואציה. אין לערוך בירורים ושאלות, שכן ילד נסער רגשית אינו פנוי להסברים. לאחר שהילד נרגע, לברר עימו מה אירע. השיחה צריכה להיות קצרה, יש להבין מה גרם לו להכות ולבסוף לכוונו להתנהגות הרצויה. הגננת צריכה לנהל את השיחה בגובה העיניים, כלומר במילים המותאמות למידת הבנתו, לשקף לו את התנהגותו ולעזור לו למצוא התנהגות חלופית מותאמת במצבים דומים. יש להימנע ממשפטים מטיפים הגורמים להסתגרות. במהלך השיחה, הגננת צריכה לטפח את הדימוי העצמי של הילד בעיני עצמו, להביא למודעותו את נקודות החוזק שלו ולפעול לחיזוק תחושת השייכות שלו בגן".
מיכל שפר מיכאלי, מאבחנת ומטפלת, בעלת "עיגולים של שמחה" ו"מרכז אלבאום למצוינות אישית" – טיפול בהפרעות קשב וריכוז וקשיי תפקוד ולמידה בקרב ילדים ומבוגרים,מציינת כי "גננת אחת לא יכולה להיות זמינה לשלל התמודדויות של ילדי הגן – רגשיות, תפקודיות, קוגניטיביות. עם זאת, במקרים של אלימות צוות הגן מחויב לפעול ברגישות, להשקיע ברמת תשומת הלב לילד ולא למהר לתייג את הילד כבעייתי".
שלב ג': מעורבות הורית
טיפול בבעיית האלימות בגן דורש שיתוף פעולה מצד הורי הילד. לדברי מיוחס, על הגננת לראות בהורים פרטנרים לשיתוף פעולה וליצור עימם תשתית של אמון: "הגננת צריכה לשתף את הורי הילד ממקום של אכפתיות והתייעצות, ולא ממקום של תוכחה. ההורים מצידם צריכים לראות בגננת איש מקצוע שיש לו הכלים המתאימים לשינוי המצב. חשוב שהם יעבירו לה את מלוא המידע על המצוקה הרגשית של הילד, תוך בקשה לשמור על צנעת הפרט".
האם על הגננת לשתף גם את ההורים האחרים בגן בהתנהגות הילד המכה?
שפר מיכאלי: "אם אירע אירוע חריג של אלימות בגן יש ליידע את יתר ההורים. כשמדובר בהתנהגות תוקפנית כלפי ילדים אחרים, קשה לצפות מיתר ההורים להתייחס בסלחנות. יכול להיווצר מצב שבו הורים יאסרו על ילדיהם לשחק עם הילד הבעייתי, וההתייחסות הזו תשפיע עליו לאורך זמן.לעיתים צוות הגן מתייג את הילד כבעייתי, וסטיגמה זו איננה מטיבה עימו".
לדבריה, לרוב גננות מנסות שלא לערב את ההורים במקרי אלימות בגן: "לא אחת, אם יבוא ילד לגננת ויתלונן על ילד אחר 'הוא הרביץ לי', הגננת תאמר לו 'אבל גם אתה הרבצת לו'. במקום זאת, על צוות הגן להגיב לכל גילוי של תוקפנות. מחקרים גם מראים כי בגנים שבהם צוות הגן אינו מסתיר מעשה אלימות, מטפל בו באופן מיידי ומיידע את הנוגעים בדבר, ישנם פחות גילויי אלימות".
מהצד השני
זה לא נעים לראות ילד מכה, ובוודאי שלא ילד מוכה. שפר מיכאלי מציינת כי ברוב המקרים, הילדים המוכים בגן הם אלה הקטנים יותר מבחינה פיזית ו/או הצעירים יותר בגיל, או ילדים שהאלימות היא מהם והלאה, אלה שההורים מדגישים בפניהם כי גם אם מכים אותם, אסור להם להחזיר.
איך על ההורים להגיב אם הילד שלהם הוא תמיד הקורבן?
שפר מיכאלי: "הורי הילד המוכה צריכים לוודא שהנושא בטיפול, אך לתת לצוות הגן הזדמנות לטפל בבעיה. אסור להפוך מהורים מעורבים להורים מתערבים. הבעת אי אמון מצד ההורים במערכת, לקיחת הסמכות לידיים ולעיתים הפעלת כוח (הסתה נגד הילד המכה, חרם ואיומים) מעוררות תחושה של טשטוש גבולות. לעיתים, כתגובה ללחץ שמפעילים ההורים, נוטות הגננות לפעול בפזיזות, הן מוסרות מידע אישי על הילד המרביץ, משתפים הורים אחרים במצבו, וכך עלולים לגרום לתיוגו כבעייתי. הדבר גם פוגע במעמד של הצוות החינוכי. לכן, הורים שילדם סבל מהכאה צריכים לברר עם הגננת איך פעלה ולוודא שגילויי התוקפנות אינם חוזרים על עצמם".
שפר מיכאלי מציינת כי חשוב שהגננות יעברו הכשרה נרחבת שתעניק להם כלים וידע להתמודד עם מצבי אלימות בגן.במקביל, יש להכניס בגן תכנים בנושאי תקשורת חברתית, לתת במה לילדים היותר חלשים ולהעצים את הכישורים שלהם.