עשר המכות של ההורות

עם כל הכבוד למצרים, שהיו צריכים לספוג עשר מכות, לנו, ההורים, יש מספיק מכות משלנו. גם אנחנו היינו שמחים לעם של עבדים שישרת אותנו, או לחילופין לבלות קצת בשקט של המדבר (עדיף באילת, אבל גם ים המלח יכול להתאים) כמה ימים בליילדים. לכן, לכבוד פסח, החלטתי שהגיע הזמן להבהיר מי פה סובל באמת ולהגישלכם את עשר המכות של ההורות. אתם מוזמנים להוסיף כאוות נפשכם. פסח שמח.

דם

עצמו עיניים ודמיינו לעצמכם את הדבר הבא: חזרתם עם הילדים מהגן, אתם עולים הביתה, מכריזים שזה הזמן לשחק בחדרים והולכים למטבח כדי להכין לכם כוס קפה ולהירגע מהיום שעבר עליכם. ואז זה מתחיל: "אמאאאאאאא, הוא לקח לי", "אבא, הוא הרביץ לי", "איי, הוא נשך אותי", וכךהלאה, עד שמישהו מתחיל לבכות.

לא ברור לי לגמרי מה הסיבה (הפסיכולוגים קוראים לזה קנאת אחים, אבל לכו תדעו), אך כששמים שני אחים בחדר אחד ליותר מדקה, המקום הופך לזירת קרבות שלא תבייש את מלחמותהאחים באפריקה. לא משנה מה הם עושים, הם תמיד הם ימצאו סיבה לריב על זה. בטוח שאם המצרים היו חוטפים את זה בתור מכה הם היו משחררים את בני ישראל ברגע.

זה תמיד מתחיל נחמד. אילוסטרציה: istock

צפרדע

זהתמיד מתחיל נחמד. הוא מגיע הביתה אחרי בית ספר ומספר שחבר שלו קיבל כלב/אוגר/חתול/צפרדע חדש. הוא מספר באריכות כמה הוא יפה, כמה כיף לשחקאיתו ואיך הוא מאולף. למחרת הוא חוזר הביתה ומספר שבמקרה הכלבה/אוגרת/חתולה/צפרדע המליטה בלילה, ועכשיו הם מחפשים למי למסור אתהגורים.ואז מגיעה שאלת השאלות: "אמא, אפשר לאמץ חיית מחמד?".

עוד לפני שאת מספיקה להגיד משהו, הוא כבר מלא בהבטחות. הוא יוריד אותו למטה כשצריך, יחליף את החול בארגז, ינקה את הכלוב ואת כל הרהיטים וידאג להאכילאותו כשצריך. "את, אמא", הוא מבטיח, "לא תצטרכי לעשות כלום". בלית ברירה, את מבטיחה לדבר עם אבא.

את נופלת בפח ההבטחות כל פעם מחדש וחוטפת מכה אילוסטרציה: ASAP Photos

כינים

אומרים שכינים זו מכה שלא כתובה בתורה. צודקים, היא כתובה בהגדה של פסח ועל דלתגן הילדים. אין הורה שלא מכיר את השלט החביב שתלוי בכניסה לגן: "הכינהנחמה הגיעה אלינו לביקור. אתם מתבקשים לטפל בראשי הילדים". ברגע שאתם רקמניחים את עיניכם על הדלת, באופן אוטומטי אתם כבר מכים על המצח, פשוט כיאתם מכירים את הסיוט שאתם עומדים לעבור.

אצל הבנים, לפחות אלו עם השיער הקצר, הבעיה פשוטה יחסית. אצל הבנות בעלות השיער הארוך המכה חמורה הרבה יותר, בעיקר אצל אלו שזכו לשיער מתולתל. אף אחד לא נהנה כשמסרק הכיניםבעל השיניים הצפופות נתקע בקשר בשיער.

ככה עוברים להם ימים רבים וסוף כל סוף הכינים נעלמות. אבל זה רק מצג שווא. עוברים שבועיים-שלושה, אתם חושבים שהסיוט מאחוריכם, ואז שוב נתלה השלט על דלת הגן והמכה חוזרת. ואין דבר נורא יותר מלהרגיש את הגירוד הזה בראש ולדעת שחזרתם לגיל הגן. מכה שלא כתובה בתורה, כבר אמרתי?

ערוב

כמו הערוב, גם החברים הם חיות טרף. מהרגע שהם נכנסים בדלת הם דורשים רק לאכול .ממתקים, מעדני חלב ופרוסות עם שוקולד זה עוד "בקטנה". בשש וחצי מגיעה שעתארוחת הערב, אתם עומדים ומכינים ארוחה בריאה ומשביעה (בכל זאת, לא נעיםמההורים שלהם), ואז הם פשוט מעקמים את האף ואומרים: "אני לא אוהב את זה. אני רוצה מה שאמא שלי מכינה". ועכשיו לכו תדעו מה זה אומר.

אבל שיא השיאים בנושא החברים של הילדים הם החברים שאתם לא אוהבים. אני יודעת, לא נעים להגיד את זה, אבל זה פשוט ככה. זה יכול להיות חבר שסתם לא נחמד לילד שלכם, זה יכוללהיות חבר שכל הזמן מנסה להדיח את הילד שלכם לעשות דברים שאתם לא מרשים וזה יכול להיות חבר שלא מפסיק לבוא אליכם ולשאול שאלות. ואתם חשבתם שהעובדה שאתם מזמינים חבר תביא לכם קצת שקט…

כינים, מכה שלא כתובה בתורה, כבר אמרתי? אילוסטרציה: ASAP Photos

דבר

מחלות של ילדים הן אחת המכות הקשות ביותר של ההורים, בעיקר בגלל הפרצוף של הבוס כשאתם מספרים לו שהתקשרו מהגן ואתם צריכים ללכת לקחת את הילד כי יש לו חום.

כשהכנסתי את הבן הבכור שלי לגן עוד לא הבנתי עד כמה המכה הזו גדולה. נכון, הוא היה חולה די הרבה אבל הוא היה אחד, בעלי ואני התחלקנו בימים שנשארנו איתו בבית ואפשר היה, בפעמים שהוא לא היה חולה מאוד, לקחת אותו איתנו לעבודה.כשגם השני הצטרף לחגיגה, הדבר זה כבר הפך להיות יותר מסובך. הם אף פעם לא היוחולים ביחד, ותמיד דווקא כשאחד חזר לגן אחרי שלושה ימים שהוא היה חולה בבית, חלה גם השני.

שחין

בדיוק כמו הארבה – גם הבלגן בבית מתחיל בקטן ומהר מאוד הופך לנחילים שמשתלטים על כל חלקה טובה. נכון ששחין זו מכה שלנגעים בעור, אבל נגעים בבגדים זו לא מכה? עד היום, וכבר יש לי קילומטרז' כלשהו באימהות, עדיין לא הצלחתי להבין איך ילדים יכולים להכתים את הבגדים שלהםברמות כאלו חמורות. זה לא רק שהם מלכלכים את הבגדים, הם מייצרים כתמים שלאיורדים אפילו על ידי צביעה מחדש.

ניסיתי כבר הכל. שום דבר לא עוזר. תמיד נותרות בידי שתי אפשרויות: לזרוק את הבגד או לתת לילדים ללבוש אותו עם כתמים.אבל לארק הכתמים בבגדים הם מכה, גם כמויות הכביסה שילדים מייצרים הם מכה בפניעצמה. ומילא המכונות שצריך לעשות .היום אנחנו הרי כבר לא מכבסים בנהר. את כל הערבים שלנו אני ובעלי מבלים בקיפולי כביסה. פלא שאין לנו זמן להשקיע בזוגיות?

הם עייפים מדי בשביל לעזור לסדר. אילוסטרציה: ASAP Photos

ברד

באמצע הקיץ, כשאתם עומדים ומטפטפים במרכזו של גן השעשועים, אתם לא מפסיקים לקוות לרגע שבו יגיע החורף. אבל כשהגשם מגיע, ובמשך שבועיים אתם נאלצים להישאר עם ילדים מלאי אנרגיות בתוך הבית, אתם רק רוצים לחזור לימים האלו, שבהם עמדתם מזיעים בגינה.

ילדים, אין מה לעשות, צריכים להוציא מרץ. אבל כשחורף ואתם תקועים איתם בבית, זה מתחיל. הם קופצים על הספות והמיטות, רצים בצרחות ברחבי הבית וגורמים לכם למרוט שערות.כמה שלא תנסו לא תצליחו לגרום לאנרגיות להירגע, ותאמינו לי, כבר ניסיתי הכל.

ארבה

זהתמיד מתחיל בקטן. הם הולכים לחדר, מביאים משחק שנראה תמים ויושבים לשחק איתו לידכם בסלון. כמה דקות אחר כך הם הולכים שוב לחדר, בשקט בשקטו ,מביאים עוד משחק. ועוד משחק. ועוד משחק. כן, בדיוק כמו הארבה – גם הבלגן בבית מתחיל בקטן ומהר מאוד הופך לנחילים שמשתלטים על כל חלקה טובה.

כן, בעיית הבלגן היא בעיה שכל הורה מכיר. מה שמשותף לכל אותם הורים, הוא שלא משנה מה יהיה הפתרון, בסוף כל יום אנחנו נצטרך לסדר לבד את ערימות הבלגן בסלון, בחדרים ואפילו בשירותים. והילדים? הם יעניקו לנו סטירת לחי וירטואלית כשהם יודיעו שכואב להם הראש או שהם עייפים מדי בשביל לעזור לסדר.


מייצרים כתמים שלא יורדים אפילו על ידי צביעה מחדש. אילוסטרציה: ASAP Photos

<strong>חושך

ביןאם זה בשבע, תשע או אחת עשרה בלילה, הרגע הגיע וכל הילדים במיטות. כולםהלכו לעשות פיפי, סיפרתם לכולם סיפור לפני השינה ועברתם אצל כולם להגיד לילה טוב ולתת חיבוק ונשיקה. אתם הולכים לסלון. המתח עוזב אתכם לאט לאט, אתם מרתיחים קומקום, יושבים על הספה, מרימים את הרגליים למעלה ומתכוננים לערב שקט מול הטלוויזיה. אתם לוקחים את השלט ו… "אמאאאאאאאאאאאאא, יש לי פיפי". אחרי שקמתם, ליוויתם, כיסיתם ונישקתם (שוב) אתם שוב בסלון. הקומקוםכבר רתח, הקפה על השולחן, הרגליים שוב למעלה ו… "אבאאאאאאאאאאא, יש פה משהו מפחיד".

הריטואל הזה חוזר שוב ושוב כל כך הרבה פעמים, עד שאתם מרגישים שעוד רגע אתם מאבדים את השפיות. מכה. הרי כל אחר הצהריים אנחנומחזיקים מעמד רק מתוך הידיעה שעוד כך וכך שעות/דקות/שניות יהיו לנו רגעים של שקט, שנוכל להירגע קצת מהיום ולהיות עם עצמנו.

אחרי חצי שעה של רוגע זה מגיע שוב. אילוסטרציה: ASAP Photos

מכת בכורות

המכה האחרונה היא פחות מכה של ההורים, אלא יותר מכה שאנחנו ההורים עושים לילדים, או יותר נכון – לילדים הבכורים. דבר אחד בטוח: קשה להיות בכור. אנחנו, ההורים, הופכים את זה לקשה פי כמה. לא רק שיש לך שני אחים קטנים ומציקים, שמנדנדים לך בלי הרף, אלא גם ההורים שלך מצפים שתהווה דוגמא ותתנהג אליהם יפה. מצפים ממך גם להיות, נו, מושלם.

אבל איך אפשר להיות מושלם כשיש לך שני הורים שעדיין לא ממש יודעים איך להיות הורים ועושים איתך מיליון ואחד ניסיונות ומיליארד ואחת טעויות? שאלה טובה. זובדיוק מכת בכורות. נראה כאילו בלי להתכוון אנחנו מניחים על כתפיהם משא כבד. אנחנו מצפים מהם להגשים את כלהציפיות שלנו, מתערבים לו כמעט בכל דבר בחיים ובעיקר דואגים דאגה כנה ואמיתית, אבל קצת מוגזמת, לגבי כל מה שקורה אצלו בחיים, כשאצל אחיו הקטנים אנחנו כבר יודעים שאין צורך לדאוג כי הכל, בסופו של דבר מסתדר מעצמו.

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשייתמנוי, לקבלתגיליון מתנה