עשו תיירות, לא מלחמה
למקדוניה יש לא מעט להציע למי שמחפש תיירות ששומרת על אותנטיות
הם עמדו על שפת אגם אוכריד (Ohrid), מצטלמים על רקע השקיעה – היא בשמלה לבנה, זר פרחים בידה, הוא בחליפה לבנה ובעניבה פרחונית. על גבעה מתונה, במרחק של כמה עשרות מטרים, ישבה מקדונית מבוגרת וקראה עיתון בעוד עדר העזים שלה רועה מסביב.
באותה השעה ממש החלו להתקבץ הקרואים במלון גרניט הסמוך, שבו עמדה להיערך מסיבת הכלולות של הזוג הצעיר. במיטב מחלצותיהם הם ירדו בחגיגיות במדרגות המוליכות למסעדת המלון שהוסבה לאולם חתונות, ובידיהם גלדיולות אדומות, בונבוניירות ומתנות עטופות בניירות מרשרשים.
עמדנו במרחק מה מביטים בהם בסקרנות, והם החזירו לנו חיוך. כשלהקת הכליזמרים החלה להרתיח את הדם במקצבים בלקניים – באקורדיון, כינור עממי, קלרינט ותופים – כבר לא התאפקנו. הצצנו לתוך האולם בהיסוס ובתוך דקה מצאנו את עצמנו במעגל הרוקדים הפנימי, נסחפות בהורה סוערת סביב החתן והכלה. המפזזים דחקו בנו לרקוד. חבורה של צעירים מבוסמים, חבריו של החתן, רקדה סביבנו. הם נופפו במטפחות לבנות והעבירו אותן הלוך וחזור בין רגליהם בחיוכים רבי משמעות. כבר מזמן לא רקדנו ככה בחתונה. כשהוכרז על פסק זמן לארוחה, הוזמנּו להשתתף גם בה. סירבנו בנימוס. יש גבול לחוצפה.
השמחה הפשוטה הזאת והמפגש המשעשע בין קבוצה של ישראלים סקרנים למקדונים מופתעים הם אולי תמצית החוויה התיירותית במקדוניה – חששנית, גמלונית משהו ולא מהוקצעת, אך פשוטת הליכות, עממית ולא מזויפת.
תולדות התיירות ביוגוסלביה
אם בשנות השישים ישראלים ביקרו פה ושם ביוגוסלביה וחזרו נלהבים מדוברובניק, הרי שהאירופאים, הכמהים לכל דקה של שמש, הפכו את יוגוסלביה לחוף השעשועים של מזרח אירופה. מתחילת שנות התשעים, עם התפרקותה של יוגוסלביה ותחילתה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, חדלה אווזת התיירות להטיל ביצי זהב במשך עשור כמעט, והחלה לחזור לאיתנה רק בסוף שנות התשעים, עם סיומן ההדרגתי של פעולות האיבה.
קרואטיה היתה הראשונה שהשכילה לצאת מהמצב המלחמתי. היא החלה להשתקם כבר ב-1996, וזה שנים היא מושכת המונים לחופה הדלמטי, לדוברובניק היפהפייה ולשמורת פליטוויצה (Plitvička) המפורסמת, ומציעה גם פינוקי ספא ומרחצאות.
הבאה אחריה היתה סלובניה, שנראה שלהתנתקותה ממדינת האם היתה השפעה חיובית בלבד על תושביה. בתחילת שנות האלפיים היתה עדיין סלובניה בבחינת סוד כמוס, אבל עד מהרה הפכה הפנינה הזאת שבלב האלפים היוליים, "המתורבתת" שביוגוסלביות, למכרה זהב תיירותי, והיום היא מושכת רבבות – חובבי רומנטיקה שצועדים שלובי ידיים על שפת אגם בלד (Bled), אוהבי טבע, מטפסי הרים, רוכבי אופניים וחובבי סקי.
בשנת 2003 הגיע תורה של מונטנגרו, שעלתה על גל טיולי הג'יפים בטבע פראי, בקניונים עמוקים ובכפרי רועים, המשולבים בביקור בריביירה שזרועות בה ערים עתיקות.
מקדוניה, אחת המדינות האחרונות שנחלצו מיוגוסלביה – עד כה נקודה עלומה על המפה – גדולה רק במעט מישראל. רבים מהישראלים אולי זוכרים אותה בזכות 8 הנקודות המפתיעות שהעניקה לדנה אינטרנשיונל בתחרות האירוויזיון של 1998 ובכך הכריעו את הכף לטובתנו, אבל מדובר במדינה קטנה שיש לה לא מעט להציע למי שמחפש תיירות שעדיין שומרת על אותנטיות. יש בה שלושה אגמים גדולים – אוכריד, פרספה (Prespa) ודוייראן (Dojran) ושלושה פארקים לאומיים (גליצ'יצה, Galičica, פליסטר, Pelister ומברובו, Mavrovo) עם טבע נהדר, לא מתויר ולא מזוהם ועם המון ציפורים ובעלי חיים, מצבאים, עזי בר ושועלים ועד דובים חומים ושונרים (מין ממשפחת החתולים שנכחד כמעט לגמרי מיערות אירופה). היום היא נחשבת לרך הנולד בכל נושא התיירות למדינות יוגוסלביה לשעבר.
שיעור מאלף בהיסטוריה
שעתיים ועשרים דקות נמשכה הטיסה מתל אביב לעיר אוכריד, היושבת על שפת אגם אוכריד, וגם בחודש מאי עדיין נראו היטב מבעד לחלון המטוס השלוגיות שעל פסגות ההרים המעטרים אותו. קבלת הפנים בשדה התעופה הקטנטן, שמולו משתרעת חורשה קטנה של אשוחים, היתה בעיקר אטית. פקידי ביקורת הגבולות, עדיין המומים ממטוס עמוס בתיירים מישראל, התקשו לעכל את הגודש.
העיר אוכריד וחלק גדול מהאגם נמצאים היום ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. כשמטפסים בסמטאותיה התלולות והמתפתלות, מבינים למה. חלקים מסוימים בה הם כמו מוזיאון פתוח של בנייה ביזנטית, מקדונית ובולגרית מתקופות שונות, וגם אם לא זאת הכוונה, הביקור בה ובמקדוניה בכלל הוא שיעור מאלף בהיסטוריה.
בדרך התלולה העולה לכנסיית סנט קלמנט (St. Clement), הניצבת על הצוק המשקיף על האגם, חולפים על פני אמפיתיאטרון רומי מהתקופה הקלאסית, ובו כ-4,000 מושבים. לפני כ-15 שנים נמצא פה בחפירות עמוד עם תחריטים המתארים קרבות גלדיאטורים. בסמטה שמעל האמפיתיאטרון כבר הקימו יזמים זריזים מסעדה בשם "גלדיאטור", וממש ממול זקנה מקדונית תלתה לייבוש ציפות תחרה לבנות.
מדי פעם נעצרנו כדי לנשום ולהביט באגם המנצנץ. אורך חופיו כ-87 קילומטר ועומקו המרבי כ-700 מטר. גילו של האגם, אחד מהקדומים בעולם, נאמד בחמישה מיליון שנה. מימיו צלולים להפליא ושטים בהם צלופחי אוכריד כסופים ודגי טרוטה ממין נדיר. סביבו משתרעים מטעי פרי וביניהם בתי אבן עם גגות אדומים.
כמו בתי ההבראה בטבעון
בסוף הטיפוס הגענו אל הכנסייה, הבנויה בעירוב מקסים של סגנון ביזנטי ובלקני, עם בית טבילה המתהדר ברצפת פסיפס יפה. קירותיה החיצוניים של הכנסייה מעוגלים ומשובצים בלבנים אדומות מקומיות, ובחזיתה נמצאו כמאתיים שרידי קברים. ממול, בצדו המערבי של האגם, זו כבר אלבניה. בסירה קטנה אפשר להגיע לחופים נידחים או לשנרקל מסביב לאיים זעירים. "רומנטיקה מקדונית במיטבה", אמר דניאל, המדריך המקומי שלנו.
מכוניות שנוצרו בשנות השישים נאנקו בעלייה בסמטאות הצרות, בעוד אנחנו יורדים בחזרה לאגם. כמה ברבורים, ערבה בוכייה, ואנחנו יושבים בסירת מנוע קטנה המשיטה אותנו על אחד ממפרצי האגם. נהג הסירה, נַאוּם שמו (תזכרו את השם), שר ברגש את "יוֹבאנוֹ יוֹבַנקֶה", שיר עם מקדוני עתיק: "את יושבת על גדת וַרדַר, מכבסת את מצעייך הצחורים, ואני מחכה לך אך את אינך באה". בתוך כעשר דקות היינו כבר בצדו השני של המפרצון, לוגמים בירה סקופְּסקו, הפופולרית ביותר במקדוניה, במדרחוב התמים של אוכריד. בכל פינה משתרגים על סבכות עץ שיחי ורדים יפהפיים, אבל יש גם סניף של מקדונלד'ס, סימן מובהק לקדמה.
במאה העשרים הפכה אוכריד מרכז לייצור פלדה, סכו"ם וטקסטיל, אך מאז התרסקותה של יוגוסלביה פרנסת תושביה נסמכת יותר ויותר על תיירות. התשתית התיירותית כאן עדיין בחיתוליה, אבל כבר יש לא מעט שלטים המודיעים על צימרים להשכרה, וברחוב פרטיזנסקה (Partizanska) מציצים פנסיונים חמודים מתוך גינות ורדים. לי הם הזכירו את בתי ההבראה של טבעון של שנות השישים, וגם לבתי המלון הגדולים הניצבים על שפת האגם יש טעם של פעם.
שתי נשים, סריג קרושה בידיהן, מכרו מזכרות ופנינים (פניני אוכריד מיוצרות מקשקשי דגי האגם, על פי נוסחה סודית העוברת מאב לבן). הן נראו מופתעות מזרם התיירים. נדמה שהמקדונים עדיין המומים מהאפשרות שגל תיירות יציף את מדינתם הצנועה, אבל בדיוק בזה טמון הקסם של המקום.
נחום הקדוש לא מת
מספרים כי בימי הביניים עמדו בעיר 365 כנסיות, כנסייה לכל קדוש נוצרי ולכל יום בשנה. רבות מהן נחרבו, אך כ-150 שרדו את פגעי הזמן ואת השלטון העות'מאני. אחת העתיקות והיפות שבהן היא סנטה בוגורודיצה פריבלפטה (St. Bogorodica Perivlepta), שנבנתה ככל הנראה במאה ה-13, והפרסקאות שעל קירותיה עדיין מרהיבים. על חשיבותה של העיר בימי הביניים ובתקופת הרנסנס יעידו ציורי האיקונות המשובחים שנמצאו בה והמוצגים היום בגלריית האיקונות (Ohrid Icon Gallery).
אחד מהקדושים מקושר לעיר באופן מיוחד. נַאוּם הקדוש (St. Naum, או נחום בעברית), שהיה על פי המסורת תלמידם של קיריליוס ומתודיוס, מנצרי השבטים הסלאביים, חי ופעל בחלקו הדרום-מזרחי של אגם אוכריד במאה העשירית לספירה. הוא הקים כאן מנזר ששימש גם בית חולים לאומללים שלקו בנפשם וסייע ככל יכולתו למקומיים אגב שימוש במעשי נסים כאלה ואחרים. כך, למשל, הוא הפך דוב לעגל, לאחר שזה איים על פירותיו של איכר, ונהג לגרש שדים שטרדו את מנוחת התושבים. גם היום הוא אהוד מאוד, וקברו משמש אתר עלייה לרגל. על פי האמונה העממית הוא לא מת כלל, ומי שמקשיב היטב יוכל להאזין ללבו הפועם עדיין בקפלה שבה נמצא קברו.
אותו נַאוּם ניחן כנראה גם בחוש ליופי. המקום שבו בחר לבנות את כנסייתו נמצא במרחק של כמה צעדים מבריכת יער בצבע טורקיז שאורכה כ-700 מטר, והיא אפלולית, יפהפייה ומוזנת במי מעיינות תת-קרקעיים, שמהם ניזון גם אגם אוכריד. בכנסייה עצמה נשתמרו פרסקאות ואיקונות מהמאה ה-16, ובחצר המנזר משוטטים טווסים. הם מתעופפים בקולות צווחה ופורשים זנב מול האגם, ההרים, עולי הרגל והתיירים הלוגמים כוס יין מקומי לצד קוביות גבינה בולגרית במסעדת המלון הצמוד למנזר, שנקרא על שם הקדוש.
זהות עתיקה, זהות חדשה
אבל אין די בקדושים כדי להגדיר קבוצה כעם. לשם כך נדרשים גיבורים, ואלכסנדר מוקדון, הוא אלכסנדר הגדול, הוא גיבורם הבלתי מעורער של המקדונים. הוא נולד בממלכת מקדון (מוקדון) – צפון יוון ודרום מקדוניה של היום – ולפיכך גם היוונים וגם המקדונים משוכנעים שהוא אחד משלהם.
היוונים אמנם מוכנים להודות שהמלך פיליפוס, אביו של אלכסנדר מוקדון, משל בתחום הרפובליקה המקדונית של ימינו, אבל הם טוענים שלתושביה הנוכחיים של מקדוניה אין דבר וחצי דבר עם כובש העולם העתיק, וכי הם בעצם עם סלאבי עם מיעוט אלבני.
באחד הלילות בביקור במקדוניה ישבנו עם המדריך על שפת האגם בפאב "קאדמו" (Kadmo), אחד משורה של ברים ומועדונים הפועלים באוכריד. היתה שעת לילה מאוחרת, אבל השולחנות היו מלאים, הבירה זרמה ומוסיקת ההאוס הושמעה בווליום גבוה. "אתם מבינים, אנחנו מקדונים", ניסה דניאל להתגבר על הדציבלים ולתמצת את החשבון הארוך של המקדונים עם יוון השכנה, ובדרך אולי גם עם העבר היוגוסלבי. "הכי חשוב זה איך אתה מגדיר את עצמך".
יוון מתנגדת לשמה של מקדוניה
ב-8 בספטמבר 1991 הכריזה מקדוניה על עצמאותה מיוגוסלביה. סביב ההכרזה, וסביב השם שבחרה לה הרפובליקה הצעירה, התעורר סכסוך רב שנים בינה ובין יוון השכנה מדרום. יוון אינה מכירה בשם מקדוניה, מאחר שזה שמו של החבל היווני הצפוני הגובל ברפובליקה. לטענת יוון, מדובר בשם שמקורו הלניסטי והוא מסמל את יוון ואת ממלכת מקדוניה העתיקה – מקום הולדתו של אלכסנדר מוקדון. לדידם, בחירתה של מקדוניה בשם זה מצביעה על שאיפותיה הטריטוריאליות באזור.
גם לגבי בחירת הדגל היו ליוון השגות: השמש בעלת 16 הקרניים שהופיעה על דגל מקדוניה היא סמל שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות בקברים של מלכי מקדוניה סמוך לעיירה ורגינה במחוז מקדוניה ביוון. את הסמל מייחסים לפיליפוס השני, אביו של אלכסנדר מוקדון, והשימוש בו על הדגל מסמל את המשכיותה של הישות המקדונית מהממלכה הקדומה ועד היום.
בשנת 1993 התקבלה מקדוניה לאו"ם, אך בשל התנגדותה הנחרצת של יוון לשמה של המדינה, הוחלט כי היא תכונה בפי ארגונים בינלאומיים "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה".
בשנת 1994 הטילה יוון הסגר סחר על מקדוניה ופעלה לבידודה הבינלאומי, אך ב-1995 היא ביטלה את החרם לאחר שמקדוניה החליפה את דגלה (עכשיו מופיעה בו שמש עם שמונה קרניים) ופתחה עמה במשא ומתן בנוגע לשמה. מאז התמתן הסכסוך עם יוון, אך עד היום הוא לא נפתר לחלוטין.
בתחילת חודש אפריל של השנה הזאת השתתפה מקדוניה בפסגת נאט"ו ברומניה, ושם התלקחה שוב המחלוקת בת 17 השנים. יוון התנגדה לצירופה של שכנתה לברית הצבאית בגלל שמה, וכל הניסיונות לגשר בין שתי המדינות לא הועילו. מדינות נאט"ו נאלצו להחליט על אי צירופה של מקדוניה לברית עד שיסכימו שתי המדינות על שם המדינה. הנציגים המקדונים עזבו בזעם את הוועידה.
הכותבת היתה אורחת של חברת אשת טורס, המקיימת טיסות ישירות וחבילות נופש למקדוניה
מתוך: מגזין מסע אחר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה