דרומה מרומא: חופשה בפוליה

ידוע שאיטליה נחלקת לשניים – לצפון העשיר והמתועש ולדרום הכפרי העני. כמו כולם גם אנחנו סימנו וי על ונציה, על רומא ועל פירנצה, עד שגילינו את הדרום הרחוק, האותנטי והחם. חיכינו להזדמנות המתאימה, שהגיעה בצורת טיסה מחוץ לעונה במחיר מגוחך. בלי לחשוב יותר מדי ארזנו מזוודות וטסנו לגלות את העקב של המגף האיטלקי.

[tmwdfpad]

בארי (Bari), בירת חבל פוליה (Puglia), ממוקמת על חוף הים האדריאטי. את הדרך משדה התעופה אל העיר עשינו באוטובוס, בנסיעה קצרה שסיפקה הזדמנות להתבונן בסביבה – נוף שטוח יחסית בגוני ירוק דהויים, כבישים באיכות בינונית ובניינים שידעו ימים יפים יותר. כשהגענו לתחנה המרכזית והבנו שהמלון נמצא במרחק הליכה המשכנו להתבונן סביבנו ושמחנו שהמצב משתפר. חלפנו על פני מבנה רומנטי של אוניברסיטת אלדו מורו (על שם מדינאי מפורסם שהיה מרצה למשפט פלילי) וסימנו נקודות מעניינות במרכז. המלון נראה קצת יותר מיושן מאשר בתמונות אך מיקומו היה מושלם, במיוחד בזכות העובדה שמסעדה שעליה קיבלנו המלצות עמדה בדיוק בעברו השני של הרחוב. האוכל במסעדה (Giampaolo Ristorante Pizzeria) היה טוב כל כך עד שלא טרחנו לחפש מסעדה אחרת לאורך כל שהותנו בעיר: פיצות דקיקות עם בצק מתפצח, פירות ים טריים ואורקייטה עם ראפה (Rappa) – פסטה בצורת אוזניים עם ירק דומה לברוקולי, מנה אופיינית לאזור פוליה. המלצר המליץ על יין מזן פרימיטיבו מהעיר מנדוריה (Manduria) הסמוכה, ואחרי שטעמנו הלכנו אחר המלצותיו בעיניים עצומות.

 [tobutton text="%22%u05DC%u05D4%u05D6%u05DE%u05E0%u05EA%20%u05DE%u05DC%u05D5%u05DF%20%u05D1%u05E4%u05D5%u05DC%u05D9%u05D4%22" link="%22http%3A//www.booking.com/searchresults.he.html%3Fsrc%3Dindex%26nflt%3D%26ss_raw%3Dpu%26error_url%3Dhttp%253A%252F%252Fwww.booking.com%252Findex.he.html%253Faid%253D395994%253Bsid%253D79ef551423b415acfcadc69f78accf2b%253Bdcid%253D1%253B%26aid%3D395994%26dcid%3D1%26lang%3Dhe%26sid%3D79ef551423b415acfcadc69f78accf2b%26si%3Dai%252Cco%252Cci%252Cre%252Cdi%26ss%3DPuglia%252C+Italy%26idf%3Don%26no_rooms%3D1%26group_adults%3D2%26group_children%3D0%26dest_type%3Dregion%26dest_id%3D907%26place_id%3D%26ac_pageview_id%3D30a137153d5601ae%26ac_position%3D0%26ac_langcode%3Dxu%26ac_suggestion_list_length%3D5%22" theme="pink" target="blank" ]

 ההיסטוריה העשירה של בארי משתקפת במבנים הפזורים בכל העיר. הטירה השוואבית (Castello Normanno-Svevo) הוקמה במאה ה-12 על ידי המלך הנורמני רוג'רו השני מלך סיציליה, במיקום אסטרטגי על צוק המשקיף לים. במאות הבאות נהרסה הטירה על ידי בנו של רוג'רו השני, גוליילמו הראשון מלך סיציליה, הוקמה מחדש על ידי פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית, עברה לידי מלכת פולין ובסוף נחתה בידי מלך נאפולי, שהשתמש בה כמחנה צבאי וכבית סוהר. הטירה מוקפת בחפיר שפעם זרמו בו מים ומבוצרת בחומה ובמגדלי שמירה. דלתות עץ גדולות מובילות אל חצר מרכזית רחבת ידיים. מסביבה, באולמות בעלי תקרות קמורות, מוצגים העתקים של פריטים ושל חפצי אמנות שנמצאו בחפירות, ובשכבות האבנים השונות אפשר לעקוב אחר השינויים המבניים שהטירה עברה. הנשר הזהוב, סמלו של פרידריך השני, מופיע עדיין בקשתות ובכותרות עמודים לצד כתובות ותגליפים מקוריים מתקופות שונות. לא הרחק משם נמצאת בזיליקת סן ניקולא (Basilica di San Nicola), שבעיני רבים נחשבת לאתר החשוב ביותר בעיר, לפחות מבחינה דתית. הבזיליקה הוקמה כמשכן לעצמותיו של ניקולאוס הקדוש, לאחר שאלה נגנבו בשנת 1087 מקברו המקורי, שנכבש על ידי השלטון התורכי. בארי וונציה התחרו ביניהן על הזכות לקבל את השרידים ולבסוף זכתה בארי בכבוד. הסיבה קצת מעורפלת – אגדה מספרת שבזמן מסעו לרומא ציין ניקולאוס שבבוא היום ירצה להיקבר בבארי. הכנסייה שופצה כמה פעמים והיא מושכת עולי רגל רבים, במיוחד נוצרים אורתודוכסים ממדינות מזרח אירופה. שריד מעניין לא פחות אך מודרני יותר הוא תיאטרון פטרוצ'לי (Teatro Petruzzelli), שבנייתו הסתיימה בשנת 1903. בשנת 1991 הוא הוצת ונשרף כליל, ובשנת 2009 שופץ ושוחזר בהתאם לחוזה שנחתם בין עיריית בארי לבעלים המקורי בשנת 1896.

טרולי והיסטוריה יהודית

שבוע הימים שעמד לרשותנו הספיק בהחלט כדי לטייל בפוליה בנחת. שכרנו רכב ויצאנו דרומה לכיוון העיירה אלברובלו (Alberobello), שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. את הסיבה לכך רואים כבר מרחוק – מבנים מוזרים דמויי גליל בעלי גגות בצורת חרוטים. הטרולו (ברבים טרולי, Trulli) הוא סוג של חומה ומגדל בסגנון איטליה: על פי אגדה מקומית החליט השליט המקומי לברא יערות כדי להכשיר שטחים נוספים לבנייה, והורה לתושבים שגרו בהם לעבור לכפרים. הכפריים הקימו בתי אבן ללא שימוש במלט כדי לחמוק מתשלום מסים, וכאשר נציגי השלטון הגיעו לביקורת פירקו התושבים את הגג כדי להוכיח שהמבנה לא נועד למגורים. באלברובלו יש כיום כ-1,500 טרולי בשני אזורים: ריונה מונטי (Rione Monti) ואיה פיקולה (Aia Piccola). על הגגות מצוירים בסיד לבן סמלים נוצריים ופגאניים שמשמעותם אינם ברורה ושמוסיפים לאווירת המסתורין שמרחפת מעל העיר.

החנינו את המכונית בכניסה לעיר, וניגשנו למשרד שדרכו שכרנו טרולו על תקן חדר מלון. בעל הסוכנות הוביל אותנו במבוך הסמטאות ונפרד מאיתנו לשלום, לא לפני שהמליץ לבקר בכנסיית סן אנטוניו (Chiesa di Sant'Antonio). זו ניצבת על פסגת הגבעה שעליה ממוקמת העיירה ובנויה גם כן כטרולו. התרשמנו מהעיצוב הרומנטי של החדר שקירותיו בנויים מאבנים חשופות, הדלקנו את הקמין ויצאנו להסתובב. בחצר של השכנים הייתה תלויה כביסה לייבוש, מה שמוכיח שיש אנשים שהתמזל מזלם וממש גרים כאן.

רוב הטרולי זהים חוץ מהטרולי הסיאמיים (Trullo Siamese) שכשמם כן הם – גוף אחד ושני גגות. לפי האגדה התגוררו בו שני אחים שהתאהבו באותה אישה. השלושה החליטו לגור באותו בית, פתרון שלא החזיק מעמד לאורך זמן והוביל לבניית קיר הפרדה ודלת חיצונית נוספת. המבנה שופץ ומשמש כיום כחנות מזכרות סטנדרטית, אך עדיין שווה להיכנס כדי לראות את החלל הפנימי המיוחד.

שלא כמו בטיולים אחרים שמחייבים גמיאת קילומטרים, בפוליה הטיול מתנהל בקצב רגוע. המרחקים קצרים יחסית, ובשל הכבישים הקטנים אין ברירה אלא לנסוע לאט וליהנות מהנוף. בעיירה מרטינה פרנקה ((Martina Franca הנמצאת דרום-מזרחית לאלברובלו הופתענו לגלות פן יהודי: מתברר שבסוף מאה ה-15 שליש מהתושבים היו יהודים או מומרים, ושלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בעיירה רובע יהודי, בית כנסת ובית קברות. כיום אין לכך עדות במקום אבל מרטינה פרנקה מצדיקה ביקור בכל זאת כי היא מגלמת בתוכה את האותנטיות המחוספסת והחמה של דרום איטליה. סמטאותיה הצרות משובצות מבנים יפהפיים בסגנון הבארוק, ובשעת השקיעה פני המלאכים והמדונות החצובים באבן עוטים גוון ורוד חלומי. יפה מכולן היא בזיליקת סן מרטינו (Basilica di San Martino) בלב הרובע העתיק. המבנה הוקם במאה ה-18 וחזיתו עשירה בפרטים כמקובל בסגנונות הבארוק והרוקוקו. שולי גלימתו של הקדוש נראים כמעט נעים ברוח הקלה. את המראה הרומנטי של כיכר פלבישיטו (Piazza Plebiscito) משלים מבנה יפהפה בצורת קשת, שקומתו התחתונה מעוצבת כאכסדרת קשתות. מדהים לראות איך כל כך הרבה יופי נדחס בשטח כה מצומצם.

כדי לספוג את אווירת העיירה עוד יותר בחרנו ללון בוילאג'ו אין (Villaggio In), שמאגד חדרים ודירות שפזורים במקומות שונים בעיר. האיטלקים קוראים למוסד כזה "מלון מפוזר" (Albergo diffuse). החנינו את המכונית מחוץ לתחומי הרובע העתיק ואיתרנו את הלובי – המשרד שבו מקבלים מפתח, הוראות שימוש וליווי עד פתח הדלת. קיבלנו דירה נעימה ומשופצת שפונה לכיכר קטנה והיינו מוכנים לעבור לגור בה בפנסיה, אלמלא גרם מדרגות בשיפוע לא הגיוני שהוביל לחדר הרחצה בקומה השנייה. יצאנו לטיול של בין ערביים בסמטאות הרובע העתיק ולא הפסקנו להתפעל מהיופי שנשקף מכל מעקה מרפסת, מעציצי הבזיליקום וממכוניות פיאט 500 ישנות, שרק מיניאטורות מסוגן יכולות להתמודד עם הרחובות הצרים. כשחיפשנו מסעדה לערב, מוכרת נחמדה בחנות לבגדי גברים המליצה על מה שהסתמן כאחת מנקודות השיא של הטיול: "קחו את המכונית וסעו לצ'יסטרנינו (Cisternino). יש שם המון מסעדות בשר כמו שעוד לא ראיתם".

גן עדן לקרניבורים

בין מרטינה פרנקה לצ'יסטרנינו מפרידים בסך הכול 15 קילומטר. על פניו זהו עוד כפר קטן עם כנסייה ומגדל פעמון, אבל ריח הבשר שמורגש כבר במגרש החניה מכריז שלכאן לא באים בזכות הנוף והאטרקציות. הלכנו אחרי האף והגענו למסעדה שנראית כמו סצנה מתוך סרט איטלקי: משפחות מרובות גברים, נשים, זקנים וטף יושבות סביב שולחנות ארוכים מכוסי מפות משובצות ומנהלות שיחה קולנית. כמו כולם עמדנו בתור מול מקרר בשר, הצבענו על נתחים ונקניקיות, שילמנו לפי המשקל והתבקשנו לתפוס מקום בשולחן פנוי. הסגנון הלא מפונפן ממשיך בצלחות פשוטות וביין אדום זול שמוגש בקנקני חרס, אבל הבשר – גן עדן: סטייקים אימתניים, נקניקיות מתוצרת בית ובשרים קרים. יחסית לתמורה החוויה הקרניבורית זולה, ועם התפאורה הרעשנית שמסביב גם תיירים מרגישים בבית. מתברר שמסעדות הבשר היו פעם קצביות. הלקוחות התקשו להתאפק עד הבית, ומנשנוש קטן להרגעת התיאבון התפתחו מסעדות של ממש. למחרת בצהריים עברנו שוב בכפר אבל רוב המסעדות היו סגורות. כנראה שגם הבעלים וגם הלקוחות צריכים זמן להתאושש.

15 דקות נסיעה בכיוון -מזרח הובילו אותנו לאוסטוני (Ostuni), עיר קטנה על צלע הר. שמה נגזר מהביטוי Astu néon, "עיר חדשה" ביוונית, ובתיה המסוידים לבן מזכירים את יוון שנמצאת מעברו השני של הים האדריאטי. זה גם המקור לכינויה "העיר הלבנה". ספרי ההיסטוריה מספרים שסביבת העיר יושבה עוד בתקופת האבן. העיר עצמה הוקמה על ידי שבט בשם מסאפי, נהרסה על ידי חניבעל במלחמות הפונים בין המאה השלישית למאה השנייה לפני הספירה ונבנתה שוב על ידי היוונים. במאה ה-16 נבנו בה מגדלים כחלק מביצור החוף נגד פלישת התורכים, ששלטו באותו זמן בבלקן. כיום החומות העתיקות עדיין מגִנות על העיר העתיקה של אוסטוני. הסמטאות הצרות מצליחות להחזיר לתחייה את אווירת המאות הקודמות, במיוחד כשנתקלים בקתדרלה, בארמון הבישוף ובארמונות של משפחות אצולה שמעוצבים בסגנון הבארוק. בקיץ העיר עמוסה בתיירים, שגודשים את הרחובות ואת חנויות המזכרות. כדאי לתזמן את הביקור למועד מחוץ לעונה כדי ליהנות מהשקט ומהאווירה הכמעט ימי-ביניימית שנוכחותה מורגשת בכל פינה.