עסק בלי חשק

"אולי כבר תמצא מישהי? אתה לא נהיה יותר צעיר", אומרת יעל. אני יודע שאני צריך, אבל דייט בלי חשק זה כמו גפרור בלי גופרית. אז נחכה למחר. או לקיץ

88 שיתופים | 132 צפיות

"נו, מה קורה?", זועפת יעל עוד לפני ששיחת הטלפון נפתחת רשמית, "מה צריך לקרות? לא קורה כלום", אני עונה, ומכעיס אותה קצת יותר: "מאמי, זה לא טוב שלא קורה כלום. אתה לא נהיה יותר צעיר". ה"מאמי" בתחילת המשפט לא הופך אותו לרך יותר, ואכן אנשים אומרים שהזמן עובר, ואני מעדיף לא לחשוב על זה.

"נו? למה שלא פשוט תתחתן כבר עם מישהי?", היא נוזפת ומדגישה את ה"תן" ב"תתחתן", לא מבינה למה כל העיכובים. היא לא אומרת "למה שלא תאהב כבר מישהי", כי מה קשור פה אהבה, ובתור אחת שלפני 60 שנה התחתנה עם הפלמ"חניק הראשון שלקח אותה טרמפ לבאר שבע, היא גם לא מבינה איך זה שנמלה רעבה מפסיקה לחפש פירורים וחתיכות, ונותרת ספונה בביתה כמו דוד לוי אחרי שהעליבו אותו.

כן, אני יודע, אני רוצה, אני צריך, אני מוכרח. לא בגלל שאנשים אומרים שהזמן עובר, אלא בגלל שהזמן אומר שאנשים עוברים. אני מנסה לשכנע את יעל שאין כוח, שאין חשק, שדייט בלי חשק זה כמו גפרור בלי גופרית, ושגם שרידי כוחות הקסם, הכריזמה והספונטניות בתוכי – כבר לא ממש קופצים בששון לכל צו 8 שמגיע. ומילא אם רק יעל הייתה מתעצבנת, הבעיה היא שאני מעצבן את עצמי.

"תעשה כבר משהו", היא מסכמת, "היא לא תבוא מעצמה!".

נחכה עד אחרי החגים

"לא תבוא מעצמה"? למה? הנה, ידידה אחת שלי התהלכה לה ברחוב תל-אביבי, פתאום, לפי מקורות זרים, נפל עליה גזר חלומותיה, ועכשיו, עם הג'ינג'י החדש שלה, היא מאוד מאושרת בסולם של בין 0 ל-10. דברים קורים בתל-אביב, כן, דברים קורים.

אלא שאני לא גר בתל-אביב. במקום שבו אני גר שום דבר לא קורה באופן אוטומטי, חוץ מרעידת אדמה פעם במאה שנה. זו לא אמורה להיות בעיה: עולמנו הנוכחי מותאם לעצלנים ומיואשים. העצלנות והאינטרנט הם תעשיות מקבילות, כמו הממתקים ורפואת השיניים, וזה לא שאצטרך, כיעקב אבינו, לעבוד שבע שנים בשביל בחורה, לקבל את אחותה הבכיינית, ואז לתת עוד שבע שנים בחוותו של המתמקח הטוב בהיסטוריה. בעולם של היום, האושר נמצא בקצה האצבעות, שתי הקלקות – ומגיעים, רק צריך למצוא חניה.

לאחר שקיבלתי הדרכה מעניינת כיצד לתחמן אתר הכרויות מסוים כך שאהנה ממלוא שירותיו בחינם, הגיע הרגע שאין לחמוק ממנו. כשמד החשק נח לו על הקרקעית ואפילו נורות הייאוש שפעם הבהבו כבר נראות אדישות, התיישבתי מול המחשב. אבל רגע! קודם כדאי שאלך להתקלח, כל עוד המים זורמים, הרי אין לדעת את הנולד בעוד רגע.

הלכתי להתקלח, חזרתי ריחני כפרח בפריחתו. הנה, ממש עכשיו, זה הרגע לחפש בחורה! אבל שנייה, נדמה לי שראיתי כלים מלוכלכים בכיור? אולי כדאי לסיים עם הלכלוך מבית לפני שמדברים על אהבה מחוץ? דקה בקושי, פרסומת אחת וחזרתי. בנות – אל תלכו לשום מקום.

חזרתי. שטיפת הכלים מצריכה זמן להירגע בטרם עוברים לנושאי הכרויות, ובשביל זה יש לי עכביש. זה לא סתם עכביש, זה סוליטייר עכביש. עוד שעה עברה, והנה הגיע הרגע להתחיל לחפש בחורה. אבל מה הטעם? עוד רבע שעה מתחיל משחק של הפועל בטלוויזיה. לא נורא, גם מחר זה יום.

מחר מגיע, אבל המחר הזה לא מסתדר לי טוב – אין ברכה בדברים שנעשים ביום שלישי. יום רביעי יצא קצת עמוס, אבל סוף השבוע מתקרב, ובו שפע של זמן פנוי. הגיע סוף השבוע ואיתו מחשבות של סוף שבוע: מה הטעם? בקרוב החגים. נעשה בשכל: נחכה עד אחרי החגים, ואז ניכנס באם-אמא של הרבאק של ההיכרויות האלה. אבל בראש שקט, ולא כשיש את החגים האלה על הראש.

עברו החגים והתחיל הסתיו, וחשבתי לעצמי שזה לא זמן טוב להכיר, ובכלל, יש בעיה עם תקופות מעבר ורצוי להמתין לימים יציבים יותר. שיגיע החורף, מפלס הכנרת יתחיל לעלות, עונת הקלמנטינות תתחיל, ייפתח מושב החורף של הכנסת, ועדת ששינסקי תחל את עבודתה בנוגע לממצאי הגז, יתבררו תוצאות הבחירות ללשכת רואי החשבון, ותיגמר העונה של הישרדות. כך הגיע דצמבר, השעון מתקתק וכשרק אני מסתכל, הוא שולח פרצוף מבהיל: "אלוהים אדירים, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה".

חייבים להודות שדצמבר זה חודש של סיום ולא של התחלות, ולכן ברור שחיכיתי לינואר, אבל בינואר היה קר מדי להיכרויות וחיכיתי להתחממות קלה. זו הגיעה בפברואר, אך זהו חודש קצר, וכל מנוי חודשי – קצר בשלושה ימים מחודש רגיל. רק בסוף פברואר נזכרתי שאין צורך במנוי, הרי יש לי את השיטה ההיא לתחמן את המערכת. ובכל זאת, רצוי לחכות עד תחילת העונה החדשה של הישרדות, ועד בחירת הנציג הישראלי לאירוויזיון.

במרץ זה קרה: הישרדות התחילה. לאור זאת, חשבתי שיהיה חכם יותר לחכות עם ההיכרויות לאישור בקריאה שנייה ושלישית של דו"ח ששינסקי, או שיסתיים מושב החורף של הכנסת – המאוחר מביניהם. רק כשנכנס אדר ב' ועדיין לא הרביתי בשמחה, התחלתי לקלוט שאביב 2011 כבר כאן, ואני כמו איזה פקיד ממשלתי ותיק, רק משכלל את הסחבת ומחפש תירוצים לאי-עשייה.

כל אחד והמזל שלו

בידיעה שמשהו חייב לקרות, רצוי מעצמו, ושאני לא מתכוון לסיים את הטור הזה בלי התרחשות – נסעתי לתל-אביב, העיר שבה נופלים גזרים מהשמים, ודברים קורים כך פתאום באמצע הרחוב. צעדתי לכיוון ביתה של הידידה הצהובה. צהובה זו יש לה חיים בלונדינים עם עיניים כחולות, אולי אם אהיה בקרבתה מספיק, שאריות מזל שהיא לא רצתה – יידבקו אליי. ובכן, אני הולך לי ברחוב סואן המוביל אל ביתה, עוצר מול רמזור אדום אחד, כשפתאום מישהי פונה אליי.

"אתה יכול לעזור לי לעבור את הכביש?". הקול מופנה אליי. אני מסתובב.

לידי אני רואה את אחת ממייסדות אחוזת בית. פעם היא רדפה אחרי פורעים ערבים עם מקל של מטאטא, והיום, מה לעשות, זקוקה לעזרה בחציית הכביש. "כן, כן, בטח", עניתי, והיא תפסה בחוזקה את ידי, וכך פסענו לנו לאט-לאט ובזהירות, הקשישה ואני, באמצע מעבר החצייה, לצידו השני של הכביש. הנה כי כן, דברים קורים בתל-אביב, כל אחד והמזל שלו.

אז מתי מתחיל המשחק?

"אל תזניח את זה, מאמי", תגיד לי יעל בשיחתנו הבאה. "בסדר, בסדר", אני אענה, וגם אתכוון לזה. הנה, תכף אני מתחיל לחפש בחורות, רק אכניס את הכביסה למכונה, זה הכל. ואחר כך עוד שיחת טלפון ממש קצרה, ומנוחה קצרה עם העכביש, ומייד אחרי זה אתחיל. אבל אם עד אז יתחיל כבר המשחק של הפועל בטלוויזיה – אדחה את זה למחר. או לקיץ.

המייל של אורן