ההוא עם העיניים היפות

גדלת ילד. ומגיע לך מכתב. זו לא תהיה פעם ראשונה שאני כותב לך כמובן, הרי מכתבים לעצמי אני כותב תמיד בימי הולדת, אבל תרשה לי הפעם לצלול איתך למים העמוקים של החיים. מקווה שאתה מוכן לזה. 

היית הילד ההוא מהמושב. מסתובב בין גן השעשועים לשביל של בית הכנסת, מכדרר את החלומות שלך סביב מגרש הכדורסל בבית הספר הישן. אני זוכר אותך. היית ילד פשוט, סנדלים בקיץ נעלי ספורט בחורף, אף פעם לא ניסית לבלוט, אף פעם לא חיפשת את הבמה. ילד רגיש. מאוד. אף אחד לא ידע את זה, אפילו לא אתה, אבל היית ילד רגיש ומבולבל ולא באמת ידעת לאן אתה נכנס עכשיו עם כל החיים האלה. היית הילד ההוא עם העיניים הירוקות, ונחזור לזה בהמשך. 

הילד עמרי

נולדת בסוף שנות ה-80 וזה יהיה חלק עמוק מהבן אדם שתהפוך להיות כי הדור של סוף שנות ה-80 תמיד יהיה הדור של הגם וגם ושל הבין לבין. גם שיחקנו במדרכות בימי שבת אצל סבתא וגם יודעים מה זה אינסטגרם, גם פוסטר של מייקל ג'קסון על הקיר מעל המיטה וגם נצ'י נצ', גם ערוץ הילדים וגם נטפליקס. לעד נהיה בדור שהתגייס כמה דקות אחרי מלחמת לבנון השנייה והשתחרר כמה דקות לפני צוק איתן. בכינו עם רון לשם בבופור, התבגרנו עם פלורנטין והתאהבנו עם חוכמת הבייגלה. תמיד הרגשנו באמצע, איפה שהוא בין פעם להיום. אנחנו מסתכלים למעלה זה דור שני לשואה, זה יציבות, זה לעשות תואר כדי שיהיה. מסתכלים למטה זה קבוצת וואטסאפ עם המפקד, זה פייסל ראשון בגיל 14 וזה להזמין המבורגר טבעוני. בוולט. ואתה? נפלת באמצע של כל זה. תמיד בין הכיסאות, תמיד בין לבין. תמיד גם וגם. להיות תמיד גם וגם זה שריטה ואתה ילד, תגדל להיות שרוט. 

הדור של סוף שנות ה-80 תמיד יהיה הדור של הגם וגם ושל הבין לבין. גם שיחקנו במדרכות בשבתות וגם יודעים מה זה אינסטגרם

אבל זה לא רק זה. בתקופת הנעורים הפכת את עצמך מהילד הרגיש והצנוע מהמושב להוא שחושב שמגיע לו הכול. וחשבת שמגיע לך הכול. לא מאשים אותך כמובן, כשמגיל 3 כל מה שאתה שומע מהגננות והמורות והדודות זה שהעיניים שלך יפות, אתה משוכנע שזה רק זה. מאז ומתמיד היית ההוא עם העיניים הירוקות. זהו. עוד חיוך מובך, עוד קריצה מפלרטטת. גדלת להיות במרכז הבמה, וגם זה שרט אותך. לא מחפש אשמים אבל ספר הוראות היה יכול לעזור פה. 

המפלט שלך מזה היה המילים. הגעת אליהן בגיל צעיר כשחיפשת לברוח מהדמות שהעולם ציפה ממך להיות. ההוא שמגיע לו הכול. כשהלכת לישון בלילה בהרגשה ששוב הצלחת לעבוד על כולם, היה לך את הפנקס ששמר לך על השפיות. תמיד נמשכת לסיפורים, לניואנסים, לזוויות ולגוונים. תמיד חיפשת השראה. זה התחיל עם "גבר הולך לאיבוד" של שלמה בגיל 11 ו"סע לאט" של אריק בגיל 12. מאחד לקחת את המילים ומהשני את החיתוכים. אהבת את הסיפורים הגדולים של האנשים הקטנים. אהבת את הדמויות. אהבת את הדרך. אהבת את המילים. בגיל 14 זה היו הביטלס עם החרוזים ובגיל 15 זה היה אילן הייטנר עם "מלך החומוס" והסיומים השנונים. בגיל 16 לאונרד כהן קפץ לביקור קצר של 15 שנים ולימד אותך שכשכותבים על אהבה לא כותבים בחרוזים. אריק ברמן הגיע בצבא ולצערי דאג להזכיר לך שאקסיות זה לכל החיים. 

בוא נהיה כנים אתה ואני, עברת הרבה. בעיקר טלטלות וסטירות ושריטות. ובתוך התהליך הזה מצאת את עצמך מחדש

גדלת, ילד. וגדלת טוב. עזוב קלישאות וברכות ושאלות ומשאלות, בוא נהיה כנים אתה ואני, עברת הרבה. בעיקר טלטלות וסטירות ושריטות. ובתוך התהליך הזה מצאת את עצמך מחדש. מצאת שוב את הילד הרגיש מהמושב. הילד ההוא עם הסנדלים של הקיץ והקפוצ'ון של החורף. הילד שלא מפסיק לחלום. התקרבת חזרה ללב שלך והבנת שהכוח האמיתי נמצא בחיפוש אחר עצמך. חיפוש אותנטי. הבנת שלהיות לבד ובאמת להיות מאושר זו ההגדרה של להיות שלם. הבנת שאתה זה לעמוד בלי חולצה על המדרכה ולהסתכל מהצד איך העולם רץ בלופ של מוסכמות חברתיות. זה לשבת על הספסל ההוא ברוטשילד לראות את העוברים ושבים לשים אוזניות ולשמוע את "מלאך" של אביב גפן בלופים במשך שעות רק כדי להוכיח לעצמך את מה שאתה כבר יודע הכי טוב אבל לפעמים קצת מפחד להודות בו, אתה לבד בזה. ואתה אוהב את זה. 

מזל טוב ילד. הפכת להיות הגבר שהילד שבך תמיד חלם להיות.