עם יד על הבטן

חודש שמיני. מיכל מתחילה ממש להרגיש את הכובד, אם כי הבטן שלה לא גדלה למימדי ענק כמו של נשים אחרות שאני רואה בחודש שמיני. למרות זאת, הקטנה נמצאת כרגע במצב עכוז, מה שאומר שהראש שלה יושב קרוב מאוד לריאות של מיכל, וזה קשה לה.

בכל יום שעובר שנינו מרגישים שאנחנו הולכים ומתרגשים עוד יותר, אבל מיכל גם הולכת ומפחדת עוד יותר. ואני אומר לכם, זה הכל באשמת הקורס הכנה ללידה הזה.

המיילד

בשני המפגשים האחרונים של הקורס הרשיתי לעצמי (או יותר נכון מיכל הרשתה לי) לא להגיע, ומסתבר שפספסתי את החלקים הכי "מעניינים" בקורס. מיכל סיפרה לי שהמדריכה הקרינה סרטים שהראו תהליך לידה טבעית לגמרי, בלי אף משכך כאבים, ופתאום כל הבנות הנטורליות בקורס שאמרו שהן רוצות ללדת כך, התחילו להתעניין באפידורל.

בסרט אחר הראו גבר שהחליט שהוא מקבל את התינוק ישר אליו. אני אמנם לא ראיתי את הקטע הזה, אבל הרעיון דווקא קוסם לי. מצד שני, מיכל חוששת, ובצדק, שאם אני אראה את כל התהליך מהשורה הראשונה, אז זה עלול להשפיע עלי בכל הנוגע למשיכה אליה.

האינסטינקט הראשוני שלי אומר שזה לא ישפיע עלי, אבל אני הרי מעולם לא חוויתי משהו שאפילו דומה למה שאני אראה, אז אין לדעת. אנחנו כנראה נחליט רק מתי שזה באמת הולך לקרות.

חודש שמיני – מתחילים להתרגש. אילוסטרציה: ingimage

דברי אלי בבעיטות

בינתיים, אני התחלתי לפתח תחביב שיהיה מאוד, אבל מאוד קשה להתנתק ממנו. עשיתי לעצמי הרגל להירדם בלילה כאשר היד שלי מונחת על הבטן של מיכל, ומרגישה את התזוזות של הפצפונת.

עכשיו, תודה לאל, היא זזה בקצב משביע רצון, אבל לפני כמה שבועות היא הלחיצה אותנו ממש כאשר מיכל לא הרגישה אותה כמעט בכלל למשך שלושה ימים. אבל איכשהו זה הסתדר לבד, ועכשיו היא כנראה רוקדת לה שם ברחם.

ובזמן שאת מיכל זה לפעמים מטריד, אני מבסוט. פשוט פיתחתי התמכרות קשה להרגשה הזאת שהיא בועטת לי ביד. אני יודע שזה יהיה חסר לי אחרי שהיא תצא, אבל לפחות תהיה לה את ההזדמנות לבעוט בי באופן אישי.

כשמיכל כבר נרדמת, אני עושה עם הקטנה דיבור צפוף ומבקש ממנה שתהיה ילדה טובה ותתהפך, גם כדי לא להכביד על אמא יותר מדי וגם כדי שלא נצטרך להוציא אותה בניתוח קיסרי. אני מתנחם בעובדה שהרופאים אומרים שרוב הסיכויים הם שעד מועד הלידה היא כבר תתהפך, כי זה מה שקורה ברוב המקרים.

מי ישמור על השומר?

מיכל אמורה ללדת בתחילת ינואר, מה שאומר שהיא תיכנס לחודש התשיעי כבר בדצמבר ולכן צריכים להיות מוכנים. בתום החיפושים המתישים – שסיפרתי לכם עליהם – אחרי העגלה המיוחלת, הזמנו לבסוף את העגלה שמיכל רצתה מהיבואן עצמו, וגם הצלחנו להשיג עסקה לא רעה בסופו של דבר.

בהמשך מיכל סחבה אותי לעשות הזמנה של "כל הפיצ'פקעס והדברים הקטנים שצריך לאחרי הלידה", רכישה שעלתה כמעט כמו הקטנוע שלי שמכרתי לפני כמה שבועות.

במהלך הקנייה הזו התוודעתי למוצר שבעצם מגלם בתוכו את כל התעשייה שנקראת "ציוד לתינוקות". נא להכיר: שומר למוצץ. כן כן, קראתם נכון. מסתבר שהיו כמה גאונים שהבינו שמוצצים זה דבר שהולך לאיבוד בקלות, ולכן צריך להמציא "שומר" למוצץ. מדובר באריזה קטנה עם מתלה לעגלה, שבתוכה שמים את המוצץ, כדי שלא יילך לאיבוד.

אבל בתשובה לשאלתי המתבקשת, "מה קורה אם השומר של המוצץ הולך בעצמו לאיבוד", המוכרת לא ידעה ממש מה לענות והודתה בלחישה שלדעתה זה מיותר. זה עדיין לא מנע ממיכל לזרוק אחד כזה לעגלת הקניות העמוסה שלנו.

אחרי שעה וחצי של שוטטות בחנות הרגשתי שאני חייב לנוח קצת, כאילו אני זה שסוחב את הילדה בבטן, אז התיישבתי על אחת מכורסאות ההנקה שהיו שם, הרמתי רגליים ושלפתי את הפלאפון, לבדוק קצת מיילים. אחד המוכרים, שהיה לו חוש מפותח מאוד לעבודתו, ראה אותי ואמר לי: "אין, פשוט רואים שאתה תהיה אבא נפלא".

הסתכלתי לצדדים כדי לראות עם מי הוא מדבר, עד שהבנתי שהוא מדבר אלי. חייכתי חיוך צנוע אבל לפני שהספקתי להוציא הגה הוא כבר הפציץ אותי בפרטים על הכורסה, תכונות, השוואת מחירים ומה לא. אמרתי לו שנראה לי שאני אניק בעמידה.