עם השולחן בא התיאבון

שולחן האוכל עומד במרכז חיי הבית. סודות לשולחן מזמין
בכל חגי ישראל יש דגש מיוחד על אוכל, אך בפסח חשיבותו גדולה במיוחד. הסעודה החגיגית היא מפגש חברתי ומשפחתי סביב סיפור עתיק יומין המשלב היסטוריה, ערכים דתיים ומוסר השכל. ההכנות לאירוע זה הן כבירות, ולא מעט משפחות קונות לכבודו צלחות חדשות ואפילו שולחן וכיסאות. כל ההכנות הרבות מתנקזות לבסוף לנקודה אחת: שולחן האוכל.
ואולם החשיבות הרבה שיש לשולחן האוכל בפסח היא רק נדבך אחד בתפקיד המרכזי שהוא ממלא ביהדות. בעבור היהודים השולחן הוא מעין מזבח המספק את הצרכים הגשמיים, שמקודשים בעזרת התפילות. הישיבה סביב שולחן השבת היא חגיגה משפחתית מאחדת, שבה שמים דגש רב על שימוש במפה יפה וכלים טובים.גם בתרבויות אחרות נקשרו לשולחן האוכל מסורות ומנהגים רבים.
הבדווים, למשל, אוכלים עם הידיים (בדרך כלל רק עם יד ימין) או בעזרת פיתה. הסועדים יושבים על הרצפה או על כריות והאוכל מוגש במגשים גדולים שמונחים על הרצפה. השולחן המסורתי אצל משפחות ערביות הוא בגובה הברך ועשוי מעץ, נחושת או כסף. הישיבה היא על כיסאות הדומים לספות וחוץ מן המנה העיקרית המאכלים מוגשים בצלחות קטנות לשולחן.
בסין ובשאר מדינות אסיה האוכל אינו מוגש לסועד על צלחת, אלא בהרבה קערות קטנות. הבשר והירקות מוגשים בבת אחת למרכז השולחן וכל סועד מקבל מקלות אכילה, קערה, כף עם תחתית שטוחה וצלוחית. הסועדים לוקחים את האוכל אל הצלחת שלהם מהכלים המשותפים ולכן השולחנות במדינות אלה בדרך כלל עגולים או מרובעים ולא מלבניים כמו במערב. במקומות מסורתיים בתאילנד הישיבה היא על הרצפה ואין שולחן.
ואולם במשפחות העשירות האוכל מוגש על שולחנות קטנים מעץ טיק, שנהפכים למושבים בזמן האכילה.גם ביפן יש מנהגי אכילה ייחודיים. השולחנות הראשונות ביפן הושפעו מתרבות ה"זן" שרואה את טקס האכילה כחוויה רוחנית שבה משתתפים כל החושים.
הישיבה היתה על הרצפה ליד שולחן אישי, שנראה כמו מגש עם רגליים נמוכות. המאכלים הוגשו במנות קטנות, אסתטיות ופשוטות. בעבר המשפחה לא סעדה יחדיו: הגברים אכלו ראשונים ואחר כך הנשים. המבוגרים היו מקבלים את ארוחתם לפני הצעירים.
ואולם בעשרות השנים האחרונות, בהשפעת המערב, המנהגים השתנו. לארוחה נוספו מאכלי חלב ובקר והמשפחות החלו לאכול יחד. השולחן המשותף נקרא "חבודאי". הוא מלבני או עגול וגובהו 30 ס"מ. בשל הרצון של משפחות איכרים לשמור על ניקיון שטיחי ה"טטאמי" מבוץ שהם מביאים עמם מהשדות, היפנים החלו להשתמש בכיסאות בגובה וצורה שדומים למערב.
תקופת האבן, תקופת הפלסטיק
רוב הרהיטים המודרניים מעוצבים בהתאם לשני עקרונות: Form Follows Function – הצורה נובעת מהתפקיד שהחפץ ממלא; ו-Ornament is a Crime – כלומר קישוט הוא פשע. בשל כך רוב שולחנות האוכל הנמכרים כיום הם מלבניים, פשוטים וחסרי אופי. ואולם לא כך היה הדבר בעבר.
השולחנות המצריים הראשונים היו במות אבן או מתכת. הסועדים לא ישבו סביבם והאוכל הוגש על מגשים.
היוונים והרומאים פיתחו את רעיון שולחן האוכל, אך השולחנות היווניים היו חפצים עם זיקה לארעיות מאחר שהם נדחפו מתחת למיטות אחרי השימוש. רובם היו עשויים ממתכת (ברונזה וכסף), שיש ועץ.
הרומאים המציאו את השולחן החצי עגול הגדול – ה"מנסה לונאטה". באימפריה הרומאית המזרחית המאוחרת השולחנות נבנו מעץ או מתכת והיו מצוידים בארבע רגליים הקשורות על ידי אלונקות בצורת האות X . שולחנות אלה היו גדולים מאוד, בדרך כלל עגולים או חצי עגולים.
בימי הביניים היו באירופה מלחמות ופלישות רבות, ולכן רוב הרהיטים היו מותאמים לנדידה. השולחנות הנפוצים בתקופה ההיא נקראו Trestle והיו מורכבים ממשטח עץ המוצב על "רגלי חמור". בתקופה הגותית הארגז נהפך לפריט נפוץ ונעשה בו שימוש גם כשולחן.
החל במאה ה-15 הופיעו שוב שולחנות עץ עם חיבורי עץ, שיטת בנייה שאיפשרה יצירת שולחנות ארוכים בצורות שונות. השולחנות שמרו על צורה זו עד ימינו, כשעיקר החידושים הם בעיטורים של הרגליים או בשימוש בחומרים חדשים. בתקופת האר-דקו, למשל, רגלי השולחן עוטרו בגלים. בתקופת האר-דקו כיכבו שולחנות ששילבו כרום ומשטחי זכוכית. בשנות ה-50 החלו להופיע שולחנות מחומרים חדשים כמו פורמאיקה, פלסטיק ואלומיניום.
מייפל או דובדבן?
ב"עץ המשאלות", נגרייה המתמחה בעיצוב רהיטים מעץ ושולחנות אוכל, מספרים כי מייפל הוא העץ הפופולרי בישראל לבניית שולחנות אוכל. המייפל זכה בתואר משום שהוא חזק, יציב, איכותי, נשמר לאורך זמן וניתן לצביעה בקלות. המייפל גם מאופיין בטקסטורה חלקה מאוד, היוצרת מראה נקי וקלאסי.
בנוסף למייפל, מוצעים בשוק סוגי עץ נוספים, בהם אגוז אפריקאי (הניחן בטקסטורה גסה במיוחד), דובדבן (הנמכר בגוונים רבים, החל מירקרק ועד אדמדם), מהגוני ואלון. ב"עץ המשאלות" החלו לעצב בראשונה בישראל שולחנות אוכל משורש עץ המאפה, המצטיין במראה של שיש.
המלה האחרונה בעיצוב שולחנות אוכל היא חזרה לטבע – ואת מקומם של שילובי עץ ומתכת תופסים שולחנות קלאסיים בעלי מרקם חלק, המבליטים את העץ הטבעי. מגמה נוספת היא הגדלת מידות השולחן. כיום גודלו הממוצע של שולחן אוכן מלבני הוא 1.10 על 2 מטר, בעוד שבעבר היה הגודל הממוצע מטר על 1.80 מטר.
כמובן שגם שולחן באורך 2 מטר אינו מספיק כשכל המשפחה מגיעה לסעוד – ולכן בוחרים רבים בשולחנות שאפשר להאריכם. את הפרס בתחום זה קוטף השולחן "חרמון" של "עץ המשאלות", שנפתח עד לאורך של 6.40 מטר ומתאים ל-32 סועדים. למרות גודלו, במצב סגור אורכו הוא 2 מטר בלבד.
להאיר את האוכל
ברוב הדירות הקטנות שולחן האוכל מוצמד לקיר כדי שלא יתפוס יותר מדי מקום – ולכן הוא מתנהג כמו פסל. הדבר יוצר בעיה נוספת: התאורה מתוכננת לענות על צורכי היומיום, ולכן היא מותקנת מעל מרכז השולחן הצמוד לקיר.
התוצאה: כשהשולחן זז ממקומו לכבוד אירוע מיוחד הוא אינו מואר כראוי. כדי למנוע מצב שכזה כדאי למקם מנורה אחת או שתיים על הקיר ומנורה צמודת תקרה מעל השולחן (לא המנורה המסורתית התלויה). ניתן גם להתקין פס עם ספוטים מתכווננים, כך שאפשר יהיה לכוון אותם אל השולחן לאחר שיוזז.
מומלץ להקדיש מעט מחשבה לעיצוב סביבת השולחן כדי שיהיה נעים לאכול. עדיף למקם את השולחן בקרבת חלון, אך אם אין חלון אפשר להשתמש בתמונת נוף או בעציץ כדי ליצור תחושת שלווה. אפשר גם ליצור נישות מגבס או עץ ולקשט אותן בחפצי נוי. ליצירת הרגשה חמימה, אפשר להנמיך את התקרה ב-7-10 ס"מ, לצבוע אותה בגוון אחר ולהוסיף לה תאורה. ניתן גם להדביק טפט על אחד מהקירות שליד השולחן.
מרבית היצרנים מוכרים שולחנות וכיסאות כסט, אך זכרו כי אתם יכולים להרכיב לעצמכם פינת אוכל על פי טעמכם האישי. אם קניתם שולחן מאוד מאסיבי כדאי מאוד שהמראה הכללי לא יהיה כבד מדי, במיוחד אם מדובר בדירה ממוצעת או קטנה.
הפתרון: יצירת ניגוד באמצעות כיסאות דקיקים מחומר אחר. אפשר לגוון בהתאם לעונה או לחג בעזרת כריות עם ריפודים שונים. ניתן לערבב בין סגנונות, לדוגמה פסים עם נקודות או פרחים עם משבצות. ערבוב הסגנונות יכול להיות גם בין השולחן לכיסאות, למשל שולחן עץ בסגנון פרובנס עם כיסאות מתכת מודרניים או שולחן נירוסטה וזכוכית מודרני עם כיסאות עתיקים.
מתוך: נישה
לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה