עם גיטרה, מפוחית ופסנתר
אלבום ההופעה החדש של מאיר בנאי מגיש תמהיל מדויק המשלב בין להיטים מתבקשים-פופולאריים לבין קטעים שמוכרים רק לאלו שהולכים איתו מאז אמצע שנות השמונים. שילוב בין דת לרוק
מכל בני הדור השני של משפחת בנאי, מאיר בנאי הוא האמן עם הקריירה הכי מזוגזגת. לצד אלבומים מצליחים כמו "גשם" "וביניהם" ואלבומו האחרון "שמע קולי" שהושפע רבות מהמקורות והיווה את ההד המוזיקלי להתקרבותו לדת, ידע בנאי גם לא מעט כישלונות מסחריים עם אלבומים כמו "הצבעים משתנים" ו"מנגינת הנדודים".
גם אלבום ההופעה הקודם שלו שיצא ב-1988 לא זכה להצלחה רבה. האלבום ההוא היווה את אחת מנקודות ההתייחסות שלי, כשהגעתי להאזין ל"כמו אגם רוגע", אלבום ההופעה הכפול והחדש של בנאי.
אלבום אינטימי, החלטה אמיצה
כאז כן עכשיו, בחר בנאי ללכת בקטן: עם ליווי של גיטרה, פסנתר ומפוחית בלבד. החלטה אמיצה ונכונה, שכן יש משהו באינטימיות הטרובדורית הזו שמצליחה לחלחל מההקלטה הפומבית גם להאזנה הביתית.
גם אם לפרקים מתקבל הרושם שהגעתם להופעה של אהוד ולא של מאיר (כשהמעברים הארוכים משהו של המפוחית והאקוסטית הדילנית בהחלט תורמים לתחושת הבלבול), כשמאיר בנאי פותח את הפה, אתה מבין בדיוק איפה אתה נמצא.
בנאי, שהתברך באחד מהקולות היותר מעניינים ברוק הישראלי מגיש כאן תמהיל מדויק ומרגש בין להיטים מעט-שחוקים-אך-מתבקשים כמו "גשם", "אהבה קצרה" ו"ביניהם" לבין קטעים שמוכרים רק לאלו שהולכים איתו מאז אמצע שנות השמונים, כמו למשל "ליצן רחוב" ו"השמש עוזבת".
"שמע קולי", האלבום המצליח והמוצלח שהיווה את הרפרנס לסיבוב ההופעות החשמלי, שקיבל תפנית אינטימית בסופו – וכעת מונצח באלבום הכפול הזה, מיקם מחדש את בנאי בשורה הראשונה של האמנים בישראל.
העובדה שבנאי נחשף לקהל חדש בזכות הטקסטים מהמקורות לא פגעה בקסמם של שיריו המוקדמים. בנאי הדתי ובנאי הרוקר התכנסו בנקל תחת אותו הכובע, קצת כמו אצל בן הדוד אהוד.
קשה לבוא בטענות לאלבום כפול וגדוש המורכב מ-22 שירים, ועדיין חבל שכמה שירים נותרו בחוץ, כמו "יש לה אף כל ארוך" למשל.
בעיניי, אלבום הופעה טוב אמור לצד המזכרת, גם לעורר בך את הרצון לראות שוב את יוצרו על הבמה. במובן הזה "כמו אגם רוגע" מצליח במשימה הזו בגדול.
.jpg)
עטיפת האלבום – מאיר בנאי: כמו אגם רוגע, הופעה חיה עם גיטרה ופסנתר (אן.אמ.סי-יונייטד). צילום: דוד סיקורי
אמיר שוורץ, עורך ראשי מוטו תקשורת המונים