על מכורים ואנטי-נאצים
שיתוף פעולה בין שני נרקומנים ולהקה גרמנית אנטי-נאצית
אחוות הג'אנקיז
"…לא בא לי לשמוע יותר את כל קשקושי הג'אנק וזיוני השכל האלה… הכל כבר נאמר מיליון פעמים ואין טעם להגיד כלום כי בעולם הג'אנק לא קורה כלום" כתב וויליאם בורוז במסמך שנקרא "תצהיר בדבר המחלה" בשנת 1959, קצת פחות מעשור לאחר שירה באשתו והרגה תוך כדי משחק "וויליאם טל" תמים במסיבת סמים אי שם במקסיקו.
שנים לאחר מכן העיד בורוז, אחד מדמויות המפתח של התרבות האלטרנטיבית במאה ה-20 שעשה קריירה מכתיבה על סמים ובהשפעתם, כי תאונת ההרג הנ"ל היוותה אירוע מחולל בחייו, אשר הוביל לאיבוד שליטה ופלישתו של סיק – "הרוח המכוערת", להגדרתו – אל תוככי נשמתו, מה שדן אותו לחיים של מאבק שהכתיבה היתה המפלט היחיד מהם.
נשמה תמורת תהילה – אם אתה ג'אנקי כנראה שלא קיימת דרך אחרת.
נרקומן אגדי אחר בשם קורט קוביין עשה מסלול שונה מעט של אינטראקציה עם הסם והמוות- בורוז עשה טרייד נוח יחסית ושילם לשטן בחיי אשתו, במקרה של קוביין המחיר היה אישי מעט יותר.
האם המפגש בין הגיטרה המחרחרת של קוביין לבורוז המקריא קטע קצר והזוי פרי עטו על ג'אנקי המנסה להשיג עוד מנה בערב הכריסמס הנו עוד שיתוף פעולה אופנתי בין שני ענקים, או אכן ריקוד מטורף החוגג את קשר הדם הבלתי נמנע בין אלו שחתכו עסקה עם לא אחר מאשר השטן עצמו?
מאידך, נראה כי הגרמנים עצמם לא מוותרים על האינטראקציה הכלכלית הלא ממש נוחה עם המתקן. האם זוהי תמצית ההבדל בין התרבויות? האם מדובר בעם כ"כ מתוכנת ורובוטי שאפשר פשוט לסמוך עליו שיקנה כרטיס, ולוותר על הבדיקה? או שמדובר באוטופיה חברתית, שהדבר היחיד אותו שכחה לקחת בחשבון הוא האינטרפטציה המזרח-תיכונית שעובר אורח אקראי מישראל עשוי לתת לחופש הפעולה הזה?
"אצלנו זה בחיים לא היה עובד" אתה חושב, אבל אז, אולי לא בנסיעה הראשונה שלך, אבל בטוח שעד השלישית או הרביעית, ניגש אליך זוג תמוה, מציג את עצמו כבלשים מטעם הרכבת ומבקש לראות כרטיס. היעילות הגרמנית שוב זוקפת את ראשה בגאווה, הקנס שחטפת שווה לפחות פי חמש ממחיר כל הנסיעות שעשית עד עכשיו בחינם.
אז כן, אין מה לעשות: יותר מהכל הגרמנים הם יעילים. יש לי חבר שמבסס הערצה עיוורת לתרבות הגרמנית על סמך זה שבטהובן וואגנר חביביו הם תוצרים שלה, אבל שוכח שלא תמיד מעיד היוצא מן הכלל על הכלל, ובעצם האמן המוסיקלי מס' אחד במכירות אי פעם בגרמניה הוא לא אחר מאשר דיוויד הסלהוף, המציל הסקסי מסדרת הטלוויזיה "משמר המפרץ", שבשעות הפנאי גם מפזם להנאתו בגרמנית.
אתם יכולים לבדוק את זה, הבחור פשוט ענק שם, ואין צורך לציין ששם ורק שם בלבד. אז מצד אחד ואגנר ומצד שני האסלהוף, האחד אפילו לא באמת גרמני שעושה פופ מתקתק, ואילו השני מלחין קלאסי מלא פאתוס, שאם תרצו הניח את היסודות הראשונים לחשיבה הנאצית הבסיסית. ואם לתזה ה"ארית" יש ייצוג בדמות גאונות מוסיקלית שנויה במחלוקת, הרי שצריכה לבוא באיזשהו שלב גם אנטיתזה – מה שמביא אותנו ל-atari teenage riot.
100 שנה אחרי ואגנר, ב-1992, מוקמת לה בברלין הלהקה בעלת האוריינטציה האנרכיסטית אנטי-פאשיסטית ואנטי נאצית הזאת. ואם להתעלם לרגע ממאהלר, שבכלל היה יהודי, ומאיינשטרוצנדה נוייבטן, הרכב אינדסטריאל המאופיין בין השאר גם בשימוש במקדחות ככלי מוסיקלי, הרי atari teenage riot מספקת את המוסיקה הסוחפת והעוצמתית ביותר שהגיעה מגרמניה בכל המאה ה-20.
"דיג'יטל הארדקור" קוראים לזה, שם שהומצא ע"י אחד מחברי הלהקה ומתייחס בעצם לשילובם של שירי פאנק וגיטרות הארדקור מנסרות עם ביטים אלקטרוניים אכולי דיסטורשן. כרטיס הכניסה שלכם לעולם המופלא של חברי ארגון dhc נמצא בלינקים שבמסגרת.