על בימת הנוסטלגיה

שם: דליה שימקו
גיל: 48
מגורים: לב תל אביב
מצב משפחתי: חיה עם בן זוג + 1
עיסוק: שחקנית, במאית ומורה לבימוי

הפינה האהובה בבית

פינה בסלון ובה כורסה שנרכשה ברחוב הרצל ורופדה מחדש בבדים בגוני בורדו, מעליה תלויים שני רישומים של ירוסלב רונה, צייר צ'כי, בן דודהּ של שימקו ואחד הפסלים והציירים החשובים בצ'כיה, לדבריה.

לצד הכורסה מוצבת שידה שנמצאת במשפחתה משנות ה-20 ובתוכה כלים שרובם היו שייכים לסבתה ופריטים מהעבר התיאטרלי שלה – קלטות של סרטים שהשתתפה בהם, עותקים מקוריים של תסריטים ומחזות כמו "גטו" של יהושע סובול, ועותק מקורי של הסרט "נועה בת 17".

על השידה העתיקה מונח אוסף בקבוקים מזכוכית ירושלמית כחולה, "שכל אחד מהם הגיע לכאן ממקום אחר". מעל השידה תלויה יצירה של אלכס ברייטמן, צייר ובן זוגה של שימקו.

פינה בסלון ובה כורסה שרופדה מחדש, שידה עתיקה שעברה בירושה ומעליה אוסף בקבוקים מזכוכית ירושלמית

מדוע בחרת דווקא בפינה הזאת?
"אני יושבת בה המון, והיא הפינה הכי ייחודית ומשמעותית בדירה שלי. היא מכילה בתוכה את ההיסטוריה של המשפחה ואת היסטוריה שלי. השידה הזאת היא ענתיקה אמיתית, ומעליה תלוי ציור של החבר שלי. מכל הרהיטים שיש לי בבית, הכורסה היא הרהיט שהוא הכי לטעמי".

אילו עוד חללים את אוהבת בבית?
"אני אוהבת את הפתרון הגאוני שעיצבתי לעצמי במטבח הקטן שלי. יש לי כיריים בילט אין ששייכים לדירה הקודמת שלי, ובדירה הנוכחית לא היה להם מקום. אז הכנתי להם מקום. בניתי אצל נגר לוח עץ ומתחתיו התקנתי מדפים שמהווים מזווה. מעל לפינה תלוי פוסטר של 'חיי נישואין' שהוא ההפקה ראשונה של האנסמבל שלנו".

אילו פריטים ייחודיים מוצגים בחלל הבית?
"יש לי כוננית לתווים שהייתה שייכת לאשתו של אח של סבתא שלי, שהייתה מורה לפסנתר בצ'כוסלובקיה. במקור היא מעץ טבעי, אבל צבעתי אותה בשחור כי היא הייתה זקוקה לשינוי. הפכתי אותה לכוננית ליד המיטה. אני מניחה בה אלבומים, כי היום אני מתגעגעת לתמונות אמיתיות. אני לא מסתדרת עם המצלמות הדיגיטליות ועם ההעברה למחשב. אני אוהבת אלבומים. בשנים האחרונות זה נעלם".

את מאמינה בתיאוריות עיצוב שונות?
"בתיאטרון אני מאוד אוהבת תפאורות מינימליסטיות, ואלכס בן זוגי הוא המעצב של ההצגות שלי. אני אוהבת במות ריקות ושימוש במעט חפצים פונקציונליים. אני לא אוהבת לשים על הבמה דברים רק לשם דקורציה. אבל בחיים אני אוהבת שהבתים הם חמים ואקלקטיים. זה ניכר בבית שלי. אני אוהבת להרגיש שאלה בתים שאנשים חיים בהם.

אני לא אוהבת בתים מז'ורנל, למרות שבתים מעוצבים הם מרשימים, ואף פעם אין בהם פיסת נייר מיותרת על השולחן. זה מעורר קנאה ברמה מסוימת, אבל מאוד חשוב לי שהבית ישקף את האנשים שגרים בו, ושתהיה תחושה שהוא חד-פעמי. הבית הזה, לדוגמה, יכול להיות רק הבית שלי. פעם ביקרתי בבית של הבמאי מילוש פורמן. הייתה לו דירה מדהימה ומעוצבת על הסנטרל פארק, בסגנון צ'כי שהזכיר לי את הבתים שגדלתי בהם, רק פחות עממי. שאלתי אותו אם מישהו עיצב לו את הבית, והוא ממש נפגע מהשאלה".

מהו הבית האידיאלי מבחינתך?
"בית בלב העיר בתוספת מטראז', עם מרפסת שאולי חשובה יותר מהנוף".

אם היית עוברת לארץ אחרת, באיזו ארץ היית בוחרת?
"אנגליה או צ'כיה. אלה שני המקומות היחידים חוץ מישראל שיש לי אליהם שייכות. בצ'כיה נמצאת המשפחה הכי קרובה שלי. הבן שלי חצי אנגלי, כי הייתי נשואה לאנגלי, ולמדתי משחק באנגליה, וזה מקום שיש לי בו הרבה מאוד זיכרונות. מקום שעיצב אותי כשחקנית וכבן אדם. הבעיה היחידה היא שקר שם".

קצרים

סטייה קטנה ואישית: "פרחים בבית. אני אצא לקנות פרחים בכל מצב, כולל בזמן כאב גב שהיה לי ובקושי הלכתי. המחשבה שבית יהיה בלי פרחים היא בלתי מספקת".

ליד המיטה: "בלגן ומלא ספרים ומחזות לצד מנורת קריאה איכותית".

רומנטי בעינייך: "צימר בגליל. הים. פרחים. ארוחת ערב רומנטית. הדברים הרגילים".

משפחה בשבילך: "אהבה גדולה. זה שם של סדרה אמריקאית, אבל לא לזה הכוונה".

פינוק בבית: "כמעט ואין לי פינוקים. אבל סרט טוב בבית זה פינוק".

ישראלי בעינייך בבית: "ספרי מקור ומוזיקה ישראלית. אני קוראת רק בעברית, ויש לי בבית דורות של תרבות וחוכמה יהודית וישראלית".

מצחיק אותך בבית: "כשהחתולים שלנו רבים. הם שניים. זה פשוט מדהים לראות".

אי של שלווה בתוך הבית: "הכורסה שלי".

חורף או קיץ בבית: "קיץ".

הכי חשוב שהבית יהיה: "נקי".