עלילות הלל בעיר הגדולה
תמר מנסה להתמודד עם הלל, הילד המשתולל. בדרך היא גם מתמוגגת
יום ראשון, שמונה בבוקר, ולפי כל ההיגיון שבעולם אני אמורה להיכנס עכשיו למיטה וללכת לישון עד אחת, מועד הוצאתו של הנזק מגן הילדים. הנזק הוא הלל, למי שלא ניחש, והסיבה שבגללה אני צריכה לישון עכשיו היא שחצי לילה התהולל לו הלל על המיטה שלי, מגחך אליי בממזריות בכל פעם שהעזתי לעצום עין.
אבל אני לא הולכת לישון, אני יושבת לכתוב. גם זה סוג של סגירת חשבונות. הסכיתו נא, קוראים יקרים, לעלילותיו של הלל. רק בן שנה ותשעה חודשים, וההורים שלו אומרים עליו שאצלו לא צריך לחסוך כסף לפסיכולוג. בשבילו הם חוסכים לעורך דין טוב.
הגנים של אבא שלו
הלל נולד, כאמור, לפני שנה ותשעה חודשים, ובגלל תערובת סמים נרקוטיים שאימו נטלה הוא נראה לה כמלאך משמיים שזכתה וירד אליה, לעולם הזה. הוא נולד קמוט, צהבהב וכעור למראה, ורק אני יכולתי להתייפח בגאווה ולומר כמה שהוא יפה. "על מה את מדברת?" שאל האיש שלי בתימהון. "יפה? מה פתאום יפה? תמר, הוא מכוער! ויש לו שערות על הגב!" "מה פתאום מכוער?" גערתי בו. "מכוער, ושעיר, אני כבר יכול לראות אותו סוחב ארגזים למחייתו", המשיך וטען האבא של הסבל הצעיר.
זה המקום לעצור ולהתוודות שאצלנו בבית מתחוללת לה כבר כמה שנים מלחמת עדות ערה. אב השנה הוא סורי גאה, אני חצי פולנייה, ועד הלל הגנים שלי, לדאבון האב, ניצחו. שנים הוא מסתובב עם ילדים כחולי עיניים וזהובי שיער, ולא מבין מאיפה הם באו לו. סוף סוף, נולד לו סורי קטן, והוא כבר שולח אותו לסחוב ארגזי ירקות בשוק.
"זהו זה", סיכם האב הסמוק והגאה. "זהו זה. הגנים שלך נגמרו. הילד הזה, כולו הגנים שלי!"
קראנו לו הלל. רוב ההריון התווכחנו בין הלל ליהודה. אני רציתי הלל, הוא רצה יהודה, ויהודה נראה לי קצת כבד לילד קטן. בסוף התייעצנו עם חבר דתי. החבר חשב רגע ואמר שגם הלל וגם יהודה קשורים במנהיגות, אבל הלל הוא מנהיג של מוח, ויהודה הוא מנהיג של כוח. "מוח, בטח שמוח" אמרנו, והלל נולד.
לא עברו שתי דקות מהולדת הלל, ואבא שלו אומר לי שטעינו. "תמר, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל זה לא הלל". "מה?" שאלתי בבהלה. "זה לא הלל. זה יהודה. בעצם, הוא גם לא יהודה. הוא יודה. תסתכלי עליו, את לא רואה שהוא יודה?"
שעה מהולדתו, והלל הוא כבר סבל בשם יודה. עם כאלה ציפיות הוריות, איזו ברירה כבר הייתה לו? הכתובת, ללא ספק, הייתה מלכתחילה על הקיר.
ילד שלישי
כל מה שמספרים לכם על ילד שלישי – נכון. ילד שלישי גדל מעצמו, ילד שלישי מטורף על האחים שלו, ילד שלישי לא עובר שלב סימביוטי עם ההורים, ילד שלישי הוא מלכתחילה אזרח חופשי ומאושר של העולם.
גם הלל. כאילו גדל לו מעצמו. יחד עם כולם. אף פעם הוא לא עשה עניין משום דבר, תמיד זרם עם החבר'ה. הולכים? הולכים. חוזרים? חוזרים. ישנים? ישנים. הכל בסבבה. הכל בכיף. כיף של ילד.
עכשיו, כמובן, אני מבינה שהכל היה מזימה מתוכננת היטב. את הכל הוא תכנן מראש, הפרחח הקטן. "אני אתן להם, ככה, איזו שנה של רגיעה", חשב לעצמו הנזק. "אחר-כך, כשכולם יחשבו שאני מותק של ילד, אז אני אכה בהם בגדול". אם חושבים על זה, אין הרבה הבדל בין תוכנית החומש של הלל לבין התחמשות החיזבאללה בצפון. אין גם הרבה הבדל בין ההתנהגות של הלל היום לבין התנהגות החיזבאללה בצפון. בזמן מלחמת לבנון השנייה. כשהם זרקו עלינו טילים.
נזק נזק תרדוף
הכותרת שלעיל היא רק אחד ממטבעות הלשון שרצים אצלנו בבית ומתייחסים להתנהגות של הלל. הלל, כמו שאומרים על חתולים, מתייחס ל"לא" כאל המלצה בלבד, סבור שהבית שלו בטאבו ואנו נמצאים בו רק כדי לספק שירותים. אלו נזקים הלל אוהב לעשות? הגיע הזמן שאתחיל לפרט, כדי שלא תחשבו שאני מוציאה את דיבתו רעה. למען הנוחות, אני עוברת בזיכרוני חדר חדר, כדי להצליח ולהקיף את מימדי התופעה.
סלון: ריקוד פרוע על השולחן. ניסיון להוציא את הנורה מהמנורה. טיפוס על מדפים. הדלקת די.וי.די, מה שמכבה אוטומטית את הטלוויזיה. סיבוב הווליום של הרדיו למקסימום, ואחר כך הדלקת הרדיו. משחק חבל עם העכבר של המחשב. משיכה בזנב של החתולות. מעיכת אשכי הכלב.
מטבח: פתיחת המדיח וסגירתו. שינוי ההגדרות של מכונת הכביסה. טבילת היד ושכשוך במי השתייה של הכלב. ניסיון לאכול בונזו. סילוק כל הציורים והמגנטים מהמקרר ואכילת הציורים. טיפוס על שולחן האוכל, ושוב – ריקוד פרוע (ריקוד ניצחון?) עליו.
חדר שינה: שבירת רפפות התריס. סילוק הסדינים מהמיטה. זריקת השמיכות והכריות על הרצפה. פתיחת קרם פנים של אמא ואכילתו. ליקוק דיאודורנטים. זריקת מייק אפ במורד המדרגות, מה שיצר אפקט חום אדמה מרהיב על הקירות. הריסת נגן הדיסקים. ריקוד ניצחון על המיטה העירומה.
שירותים: טבילת הידיים בשירותים ושכשוכן. התזת הכחול של השירותים לכל עבר. טריקת דלתות האמבטיה בניסיון לשוברן. זריקת מוצרי קוסמטיקה נבחרים של אמא לאמבטיה. זריקת הצעצועים האהובים על אחיו הגדול לאסלה. אכילת ניר טואלט. וכמובן, ריקוד הניצחון, על ערימת המגבות שהפיל.
בחדר של יואב, הלל תמציתי יותר. יש לו רק מטרה אחת, והיא הכואבת ביותר – לחמוס את אוסף המכוניות של אחיו ולהשליך אותו במורד המדרגות. גם בחדר של נעמה הוא יודע מה הוא רוצה. את המחברות שלה. הן מאוד טעימות.
הייתי יכולה להמשיך ולתאר לכם את שאר פעילויותיו של הלל, אבל אני חושבת שהרעיון כבר מובן. אוסיף ואציין רק שלפני חודש אמרנו נואש והכנסנו הביתה, לראשונה בחיינו, לול. הלל היה מאוד מופתע, ואכן ישב בו בשקט מספר דקות. אחר כך הוא פשוט יצא ממנו. מאז הלול משמש לו לעליות מתח, לחזק את השרירים.
אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/258/45258/1.jpg?1218433276" _cke_saved_src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/258/45258/1.jpg?1218433276" _cke_saved_src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/258/45258/1.jpg?1218433276" _cke_saved_src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/258/45258/1.jpg?1218433276" />
אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank
מי מכם שסבור שאני רואה בחומרה את מעלליו של הלל, טועה. אני מתמוגגת. אני נהנית מכל רגע. אולי חוץ מהמשיכה לחתולות בזנב. או המכות היבשות שהוא נותן לאחיו הגדול בבטן. או הנטייה שלו לדחוף הכל לפה ולהקיא אחר כך בקשת. המדובר, בסך הכל, בילד חמד. שובב ומקסים ומוסיקלי ומצחיק ואוהב הומור עד מאוד. הכל מצחיק אותו. הכל. במיוחד כשהוא לא נותן לאמא לישון. אין, אין כמו לרבוץ לצד אמא, שלוש וחצי לפנות בוקר, לחבוט בה בצד ולצעוק במקביל "די!" כאילו והוא זה שעושים לו סימנים כחולים בצלעות. אין כמו לרדת מהמיטה בארבע בבוקר, ולזרוק את המשקפיים של אמא לאסלה. ואז ריקוד הניצחון הקטן, עינטוזים במלוא המרץ ונפנוף הידיים באוויר. איזה יופי של חיים.
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה