בלי ממ"ד, בלי חשמל, בלי אינטרנט: כך נראה "עלות השחר" דרך העיניים של אישה עזתית

רואואן אל קאטרי | צילום: באדיבות המצולמת
רואואן אל קאטרי | צילום: באדיבות המצולמת

היא חולמת לבקר בירושלים ובאירופה, ובסבב הלחימה הקודם היא איבדה את היכולת להרות. רגע לפני הפסקת האש דיברנו עם רואואן אל קאטרי, אשת תקשורת מעזה: "הטרגדיה היא של כולנו"

88 שיתופים | 132 צפיות

"הטרגדיה היא של כולנו"', כך אומרת בעצב רואואן אל קאטרי, אשת תקשורת מעזה. רגע לפני הפסקת האש היא סיפרה לנו איך איבדה את היכולת להרות בעקבות הלחימה ועל הטראומה של בעלה שעובד בבית חולים

"המשורר הפלסטיני מוחמד דרוויש כתב את השיר 'ריטה' לאהובתו היהודייה, שהייתה אהבת חייו, אבל הם נפרדו בסופו של דבר ואת יודעת למה? כי ביניהם עמד הרובה. ואת יודעת מה עוד דליה, ככה גם אנחנו שתינו, כמה שאת ואני נרצה להיות חברות, לא נוכל כנראה, בגלל שגם בינינו ניצב הרובה שמסמל את הטרגדיה של שני העמים". כך אומרת לי רואואן (ROWAN) אל קאטרי. היא אשת תקשורת בת 35 תושבת עזה, מרצה לתקשורת באוניברסיטת "אישרא" בעיר וגם בעלים של מכון יופי עם מרחץ תורכי ומרוקאי. נפגשנו  לשיחת זום אתמול (ראשון) בערב, ירי הטילים עדיין היה בעיצומו, כאן ושם, רגע לפני ההכרזה על הפסקת אש, עד הפעם הבאה, אמרנו באנחה הדדית. אני בדירה התל אביבית שלי, כולל שתי הקפצות לממ"ד בשלושה ימים, היא בדירה שלה בעזה הממוקמת בקומה החמישית של בית מגורים. ברקע נשמעו כל הזמן בומים של טילים מעל הבניין.

"אין חשמל, אין מזגן ואין אינטרנט, אבל איך אני יכולה להתלונן על כל אלה כשיש דם ברחובות"


בהיעדר מקלט או ממ"ד, רואואן רק נשמה עמוק וחיכתה לשקט שיחזור. "אין אצלנו בכל עזה דבר כזה מקלט או ממ"ד כמו אצלכם, לא בבתים ולא בבתי ספר". לקיום הריאיון נעזרנו במתורגמנית, מירוות אל עזאה, תושבת בית חנינא, שעובדת כמנהלת קשרי עיתונות במשרד הפלסטיני של פורום המשפחות השכולות, השיחה עם רואואן התנתקה פעם אחר פעם בשל הפסקות החשמל החוזרות ונשנות, ככה זה כשחשמל הוא מצאך נדיר, ורק לדקות אחדות היא הצליחה לעלות לזום כשפניה נראו. אישה נאה, שיער ארוך בצבע חום, מטופחת.  "השיבושים לא מפתיעים אותי. תמיד זה קורה אצלנו כשיש מלחמה. אין חשמל, אין מזגן ואין אינטרנט, אבל איך אני יכולה להתלונן על כל אלה כשיש דם ברחובות", היא אמרה.   

רואואן אל קאטרי | צילום: באדיבות המצולמת
רואואן אל קאטרי | צילום: באדיבות המצולמת

אתם מוצאים מקום להסתתר?
"לא. שום דבר לא בטוח אצלנו. המוות של הילדים הקטנים בתחילת השבוע נגרם כי הם שהו מחוץ לבית. מסכנים, מה הם יכלו לעשות בבית, אין אור, אין  מזגן, אז הם יצאו וחטפו טילים".  

כפי הנראה טילים שנורו מהשטח שלכם על ידי הג'יאהד האיסלמי.
"איך שלא מסתכלים על זה, הילדים הם קורבנות של המלחמה הזאת. אני באופן אישי לא נותנת לילדים שלי לצאת מהבית. רוב האנשים לא יוצאים.  זה לא שמישהו אומר לנו להיות בסגר, זה לא בא מלמעלה. התושבים בעצמם מחליטים על זה כשיש טילים. הכול סגור רק מכולת קטנה פתוחה כדי לקנות מוצרי בסיס".  

הימים האחרונים מאד טעונים היא אומרת. "אני לא יכולה לתאר לך מה אני מרגישה באמת. אבל זה הרבה יותר מעצב על המציאות. הפחד הגדול שלי הוא שאני אצא לרגע אחד החוצה מהבית רק כדי להביא לחם וגבינה לילדים שלי ופתאום יתפוס אותי טיל מישראל וברגע אחד לילדים שלי כבר לא תהייה אימא והם קטנים הילדים, בני 12, 9 ו-3, ואיך יחיו בלי אימא? אז אני גם עצובה וגם מפחדת וכל מלחמה הסיפור הזה חוזר על עצמו.  החיים שלי לא חזרו להיות כמו פעם, אחרי שבעלי קצין אמבולנס (אמבולנס אופיסר), שהוא אח ראשי במחלקה בבית חולים, ראה יותר מדי מראות קשים בסבבים הקודמים והוא לא חזר לעצמו עד היום". 

מה את חושבת על הג'יהאד האיסאלמי והחמאס שגוררים אתכם להסלמה פעם אחרי פעם?
"אני לא אענה לך זה,  ממש לא. אבל אני כן אגיד שהכיבוש הוא דבר מגעיל. אנחנו מוסלמים, בדת שלנו לימדו אותנו שיש דתות שונות ושצריך לכבד אנשים מדתות אחרות. לי אין בעיה  עם היהדות. הבעיה שלי היא עם הישראליות וזו לא דת. אם רק יסתיים הכיבוש, הכול בינינו יסתדר. אני לא מחנכת את הילדים שלי לשנוא ישראלים אבל כשהטילים שנופלים כאן הם כבר שגרה, והם רואים מסביב את ההרג, איך הם יאהבו מישהו שגורם להם לפחד, שגורם להם לכאב? מה עובר בראש שלהם? אני מלמדת אותם על אהבה ושלום. מילים יפות,  הרי לא הבאתי ילדים לעולם כדי שהם ילכו למלחמות, כדי שהם ימותו".  

היא נולדה בסעודיה, לשם עברה המשפחה אחרי 1948. כשהייתה בת 15 חזרו לעזה. הן שש אחיות. כולן בעזה, כל השנים, גם ההורים. כאן למדה, כאן נישאה, כאן ילדה את שלשת ילדיה. "היו אמורים להיות לי ארבעה ילדים, אבל בסבב קודם שהיה כאן, מהפחד, הפלתי את הוולד. הייתי בחודש הרביעי. מאז אני לא מצליחה להרות שוב ואני לא בטוחה שאני רוצה להביא עוד ילד למציאות הזאת". 

מישהו ממשפחתך נפגע?
"אני יכולה לספר לך על טרגדיות נוראיות מהימים האחרונים אצל אנשים שהכרתי. אישה שיצאה לסידורים אחרונים לקראת חתונת הבן שלה באותו ערב ונהרגה. זוג שחיכו 12 שנה לילד, בן יחיד נולד להם וגם הוא נהרג בתחילת השבוע, בן 19 בסך הכול ומה הוא הספיק בחייו הקצרים?".  

"מסכנים הילדים, מה הם יכלו לעשות בבית, אין אור, אין  מזגן, אז הם יצאו וחטפו טילים". ילד פלסטיני הבוקר (8/8) בעיר עזה | צילום: MAHMUD HAMS/AFP, Getty Images
"מסכנים הילדים, מה הם יכלו לעשות בבית, אין אור, אין  מזגן, אז הם יצאו וחטפו טילים". ילד פלסטיני הבוקר (8/8) בעיר עזה | צילום: MAHMUD HAMS/AFP, Getty Images

"כשאין מלחמה החיים שלנו, הנשים בעזה, טובים, העזתיות הן נשים חזקות, חלקן הגדול נשים עובדות, הן קוראות הרבה, יודעות על הנעשה בעולם. ועדיין בימים קשים צריכה להיות יותר אחוות נשים, סולידריות"


כאישה, יש לך מסר להעביר לנשים בישראל?
"תראו אותי: אני חזקה, אני קלאסית, אני עושה עכשיו תואר שלישי, כשאין מלחמה החיים שלנו, הנשים בעזה, טובים, העזתיות הן נשים חזקות, חלקן הגדול נשים עובדות, הן קוראות הרבה, יודעות על הנעשה בעולם. ועדיין בימים קשים צריכה להיות יותר אחוות נשים, סולידריות, אנחנו יכולות להשפיע במשהו אם נשלב ידיים, הטרגדיה מסביב משותפת לכן ולנו. אצלנו בזמן מלחמה הקושי עצום,  נשים  מישראל מתעניינות אבל לא מנסות לעזור. הן יכולות להגיע לירושלים מתי שהן רוצות, אני חולמת להגיע לירושלים ולא יכולה. מעזה אפשר לצאת דרך שני מקומות: מצרים או מחסום ארז, אלה שני הגבולות שלנו וזה כרוך בניירת של חודשים. אולי אם תשלחי לי הזמנה לבוא אליך, אוכל לצאת. ונגיד שהייתי רוצה ויזה להגיע לארצות הברית? אף אחד לא ייתן לי. כל העולם רואה בעזתים טרוריסטים. נסעתי לירדן, מצרים, טוניס, מרוקו, בזכות הקורסים שלימדתי בתקשורת, זה התאפשר. אבל אירופה לעזתיות היא בגדר חלום. אני חושבת שהחלומות שלי ושלך הם זהים, שתינו רוצות לחיות בביטחון עם הילדים שלנו, לגדל אותם בשקט, אבל איך אנחנו יכולים להגיד לילדים שלנו לא לפחד מול רעש הטילים כשזו השגרה שלהם?".  

מה למרצה באוניברסיטה ולעולמות הביוטי?
"בשנת 2014 אחרי סבב הלחימה כאן, החלטתי לעשות משהו לטובת הנשים שלנו, והקמתי מרכז ביוטי, הנשים העזתיות הן לא נשים סגורות כמו שחושבים עלינו בחוץ, אבל בגלל המלחמות החוזרות החיים שלהן קשים. עכשיו אני חושבת להגדיל את זה ולפתוח כמה מרכזים, כי הטיפוח חשוב להן. אני עוד לא עשיתי בוטוקס. אולי תשלחי לי?"

לרגע הקול שלה נשמע מרוחק.  "הילדים עוד לא אכלו ארוחת צוהריים. היום הכנתי כבש והבעל שלי אמר לי כרגע שהאוכל עוד רגע יישרף. גברים בעזה מקבלים אוכל מבושל מוכן, הם לא מכינים אותו. הכנת אוכל זה התפקיד של האישה ואנחנו תיכף נשב לאכול. אינשאללה שלא תהייה מלחמה חביבתי וניפגש", אמרה בעוד הבן הצעיר עומאר בן ה-4 נכנס לפריים ונפנף בידו לשלום. אינשאללה. 

 

.