החלום לעזוב את הדירה הקטנה ואת הפיח של העיר ולעבור לבית קרקע עם גינה הוא יפה מאוד - אבל השאלה אם הוא מתאים לכם. אז איפה באמת עדיף לגדל ילדים: בעיר או בכפר?
אני, בעוונותיי, אדם אורבני לחלוטין: גדלתי בעיר ושאון הרחוב הוא נעימת חיי האולטימטיבית. אלא שהחיים מובילים אותנו לבחירות מפתיעות. כשנישאתי למושבניק הקשור בעבותות לאדמתו, חיינו בנחת בעיר תוססת, עד ש… הגיעו הילדים לעולם. מהרגע שבו הצטרפו גם הם למערך השיקולים, היה די ברור לשנינו כי לא נרצה לגדלם בין תמרות עשן ופיח. וכך, שנייה וחצי לאחר לידתו של הבכור, נטשנו עיר תוססת ושוקקת חיים לטובת חלקת אדמה, פיסת דשא וגינה אורגנית בדרום הארץ, במקום המכונה בפי הבריות "רק 40 דקות מתל אביב כשאין פקקים".
לא עוזבת את העיר
אפרת(השם המלא שמור במערכת), עורכת דין, חיה בעיר הגדולה עם בעלה ושני ילדיה, בני שבע ושלוש, ומאושרת מכל רגע. "אין על העיר, ואנחנו לא נעזוב אותה לעולם", היא מתחייבת בחגיגיות. את עשן המכוניות וריח הפיח היא טוענת שאינה מרגישה, וכשמדברים איתה על איכות חיים היא טוענת שאין איכות חיים טובה יותר מזו.
אבל לא רק בדאגה לרווחת ההורים מסתכם העניין. אפרת טוענת שמגורים בעיר טובים יותר גם לילדים: "במרחק הליכה ממני יש שלל אפשרויות לחינוך הילדים: בין אם אני מחפשת גנים מסובסדים של נעמת וויצ"ו, או גנים פרטיים שההורים מעורבים בהם, זרמי חינוך שונים, גנים קהילתיים, גנים בדגש על תכנים מסוימים, וגם אם יש לי ילד עם מוגבלות או קושי כלשהו, אמצא בקלות יחסית מסגרת מתאימה עבורו במרחק סביר".
| |||
לעומת זאת, לדבריה, ביישוב קטן הילדים נאלצים להתפשר ולהתאים עצמם למסגרת קיימת, ואם קשה להם בה או שאינה מתאימים להם, הם צריכים להסתגל, או לחילופין להרגיש קושי וחוסר שייכות לאורך כל הדרך. אפרת מסכימה שהמרחב האישי מצומצם יותר ואמנם אין חצר פרטית, אבל דווקא בזכות העובדה הזאת הילדים יוצאים לגני שעשועים ומכירים חברים חדשים. "הבת שלי בת שבע, והיא מאוד חברותית ופתוחה", היא מספרת.
בעיר, היא מודה, אורבות לילדים הרבה סכנות: "צריך תמיד להשגיח שהילד לא יגיע לכביש או יחצה לבדו, להזהיר את הילדים שלא לשוחח עם זרים". אפרת נזכרת בימים הקשים שעברו עליה ועל חברותיה כאשר האנס בני סלע נמלט לרחובות תל אביב ההומים: בתקופה זו כמעט לא יצאו מהבית, וגם כאשר הילדים היו בגנים היא חרדה לשלומם. ואילו כאשר הילדים נמצאים בחוגים, היא ואמהות נוספות שומרות בפתח בתורנות, במקרה שאחד הילדים ייצא לבדו, או למקרה שזר ייכנס.
לא קשה לחיות כל הזמן בתחושה של חרדה וחוסר ביטחון?
"יכול להיות שזה בגלל התקופה שבה יש הרבה אלימות ופשע. אין ספק שאני חרדה לביטחון ילדיי 24 שעות ביממה, אך אני מניחה שגם בכפרים ובמושבים יש פשיעה ואלימות. אולי פחות מדברים על זה או מטאטאים מתחת לשטיח, אבל גם שם זה קיים".
כשהילדים קטנים עוד אפשר להשגיח, אבל מה יהיה בעוד שנתיים כשבתך תרצה לצאת לבד לחברה או לבילוי?
"אני מקווה שאני מצליחה לחנך את הבת שלי לצד החברותיות גם לאחריות, לחשדנות ולזהירות. כשהיא תגדל, אין ספק שזה יהיה קשה, במיוחד כשההיצע של הבילויים והפיתויים כאן הוא כל כך נגיש. למרות זאת, דווקא ילדה שגדלה בסביבה כזאת כל חייה וזה חלק טבעי מהיומיום שלה, לא תאבד את הראש כשהיא תגיע בלי ההורים ורק עם חברים לקניון או לחוף הים. לעומת זאת, לגדל ילדים מתבגרים באזור רחוק מבילויים מוביל לחוסר מעש עבורם, ועלול להגיע להתנהגויות שליליות רבות". כמישהי שבעצמה גדלה בפריפריה, אפרת נזכרת בבני הנוער העומדים ביציאה מהיישוב ומנסים לתפוס טרמפים כדי להגיע לבילוי.
בעיר, המרחב האישי מצומצם יותר אבל דווקא בזכות העובדה הזאת הילדים יוצאים לגני שעשועים ומכירים חברים חדשים
בדרך אל הכפר
אורנה(השם המלא שמור במערכת), עיתונאית ואמא לשלושה ילדים, בני עשר, חמש ושלוש, חיה בעיר במרכז הארץ, עד שלפני כשנתיים היא ובעלה החליטו לעשות מעבר חד ולהעפיל ליישוב קטן בצפון הרחוק. ביישוב זה נולדה וגדלה אורנה, וכאשר בגרה בחרה, כמו רבים מבני גילה, להגיע למרכז ולראות עולם. "כמו רוב בני גילי, בגיל 18 עזבתי את היישוב, ועשיתי את הסיבוב הרגיל של לחיות בעשרה מקומות שונים עד גיל 30…", היא מספרת.
את המפגש עם המרכז בילדותה היא זוכרת כטראומטי: "כשהיינו נוסעים לעיר היתה תחושה כזו של עזיבת המוגן והקטן, ולפתע המפגש עם גוש דן הגדול, העמוס עשן, לכלוך ופיח. כשהראו לי לראשונה את חירייה ואמרו לי שזה הר גדול של זבל – הייתי בטוחה שעובדים עלי", היא צוחקת.
לדבריה, אחרי חודשים ספורים בצפון הם רכשו לעצמם יותר חברים טובים משהצליחו לרכוש בשנים רבות של מגורים בעיר. ליישוב הקטן יש בעיניה בעיקר יתרונות: "אין כאן את המושג תחרותיות. הילד לא חי בסיר לחץ של השוואות, מטרות ויעדים, אלא נהנה מהרגע, מהמשחק, מהעשייה הנוכחית".
יש ביישוב מספיק עניין לילדים?
"בפריפריה אין מחסור בגירויים, הבעיה היא שבמרכז יש עודף גירויים. אנחנו רצינו עבור הילדים שלנו ילדות של פעם, כשלשחק בחוץ היה הדבר הכי טבעי, פשוט ובטוח. אני לא רוצה לחיות בחברה שבה אם לא אעשה לילדה יומולדת ב-2,000 שקלים היא תהיה מנודה חברתית, ושאורח החיים סב סביב צריכה וגירויים בלתי פוסקים".
אורנה מעידה כי החיים ביישוב מבודד הם מהרבה בחינות לחיות כמו לפני 20-30 שנה: הדבר ניכר במשחקים שהילדים משחקים, בדברים הפשוטים שבהם הם מוצאים עניין ושמחה, ובתחושה הנעימה של קהילה קטנה שבה כולם נכונים לסייע. "היום בערב למשל אנחנו יוצאים לבילוי זוגי של ערב משחקי קופסה", היא מספרת.
אבל האם בכל זאת יש במקום מגורייך די היצע שיאתגר ויעניין את ילדייך לאורך זמן?
"זה בדיוק העניין. כשאת חיה בעיר את צריכה לסמן כל כך הרבה וי כדי להיות 'אמא טובה': את צריכה לקחת את הילד לשלל חוגים והעשרות, וזאת פשוט משום שכולם הולכים ואת לא רוצה שהוא ירגיש שונה, וכאמא את כמובן דואגת למעגל החברתי שלו. ואילו כאן, לעומת זאת, יש הרבה פחות היצע, ולילד מספיק משחק פשוט ונעים. לא צריך להריץ אותו מחוג אחד למשנהו וממסגרת כזו לאחרת. ואם למשל עבור משפחה עירונית הליכה לסרט היא עניין של מה בכך, אצלנו, כאשר כל המשפחה יוצאת לסרט יש לזה משמעות של בילוי, וזוהי חגיגה משפחתית שלמה".
בכל זאת, את בעצמך עזבת את היישוב וכמוך גם צעירים רבים. אולי זהו בית גידול מוצלח לגיל הרך, אך למתבגרים ליישוב קטן כבר אין מה להציע?
"אין ספק שגיל ההתבגרות הוא בעייתי. כשילדינו יגדלו נצטרך לראות איך מתמודדים עם זה. עם זאת, לי היה את הבום הגדול רק בגיל 18, כשהתגייסתי לצבא. אני מעדיפה שהבת שלי, כמוני, תחווה את ההלם רק בגיל הזה, ולא בגיל עשר".
יש בכל זאת דברים שאליהם את מתגעגעת בעיר?
"אני מתגעגעת לחנויות ו'לשופינג מתוחכם'. כמו כן מפריעה לנו מאוד הרמה של הרפואה, שהיא ברמה של 20 שנה אחורה ממה שיש במרכז הארץ". אורנה מוסיפה שקושי משמעותי נוסף הוא המחסור במקומות תעסוקה, והנסיעות הארוכות לעבודה על בסיס יומיומי.
ביישוב מבודד הילדים מוצאים עניין במשחקים, בדברים הפשוטים ובתחושה הנעימה של קהילה קטנה שבה כולם נכונים לסייע. אילוסטרציה: ingimage
כאן ביתי
מבולבלת מעט פניתי ליועצת החינוכית ולמטפלת המשפחתיתדלית הלוי סיטרוק, שתעשה קצת סדר בדברים: "אני מאמינה שבסופו של דבר ההורים צריכים לחיות היכן שטוב להם והיכן שהם מרגישים מחוברים, ולא לכפות על עצמם אורח חיים שבאופן טבעי אינם מתחברים אליו, רק עבור הילדים. בסופו של דבר כאשר ההורה אינו מחובר למקום, אינו מאושר לחיות בו, אינו משתלב, מתוסכל וחולם על הרגע בו יעבור לגור במקום אחר – זה מזיק הרבה יותר לילד, ומקשה מאוד גם על ההשתלבות שלו".
עם זאת, היא מודה שלצד החסרונות והיתרונות שיש בכל מקום, הגישה המקובלת היא שחיים בכפר, עם מרחב וטבע, טובים יותר לילדים, הן מבחינה בריאותית והן מבחינה התפתחותית. היא עצמה עשתה לאחרונה מעבר ממושב בשפלת הארץ אל העיר הגדולה בעקבות העבודה: "אני מודה שאני אישית מאמינה שאורח החיים בכפר או במושב טוב יותר לילדים. עצם זה שיש להם מרחב, חופש, משחקים של פעם וחיבור חזק לטבע. לכן אני לא מאמינה שנישאר בעיר לאורך זמן.
"עם זאת, כאמא אני מאמינה בערכים מסוימים וממשיכה לשמור עליהם. חרף הפיתויים מסביב אנחנו לא מבלים הרבה בקניון, רק כשאין ברירה, ואנחנו ממשיכים כפי שעשינו עד כה לא לחשוף את הילדים לטלוויזיה. אמנם חסרה לנו החצר שלנו, אבל עכשיו הים הוא החצר הגדולה שלנו, ושם אנחנו מבלים את עיקר זמננו החופשי עם הילדים".